יומן קורונה - היומן המלא

משבר הקורונה מגיע לארץ ואנו מתחילים לדאוג? מה יגיע קודם, בר המצווה או הסגר?

חצי מדינה יוצאת לחל"ת והדבר שהכי חשוב לי לברר עכשיו אם אני חיונית או לא?

החיים בתקופת הקורונה לא פשוטים, התנתקות, דאגות ושגרת האין שגרה נותנים את אותותיהם.

כולם בארץ יצירתיים, כולם צובעים ברבורים ורק אני הולכת ומסתגרת, מה יעזור לי לצאת מזה?

בעקבות שיחה עם חברים החלטתי לכתוב את "יומן קורונה". בינתיים אני כותבת את היומן למגרה, לארון, לבוידם. אבל היומן רוצה לצאת...

בחיים כבר לי היו כל מיני חויות מוזרות, אבל לקבל הודעת "דרכנו לאן" מהסופר, זה עוד לא קרה...

הימים בארץ לא קלים, ההנחיות על הסגר מקשיחות, אבל החדשות מסין מעוררות בי תקווה...

בקורונה החיים כמו בסרט, הגיבורים הם אנחנו, האויב וירוס בלתי נראה וגם יש אח אחד גדול שמביט בנו כל הזמן...

בעוד כמה ימים ליל הסדר, כבר ברור לכולם מה השתנה ושהחג הולך להיות שונה מתמיד. כל הרגשות, הקונפליקטים והקושי מתעצמים...

חג החרות, חג האביב, הכל פורח ויפה. מידי פעם אני מתחילה לרחף משמחה, אבל המציאות דואגת כל הזמן להחזיר אותי לקרקע.

יותר חודש מאז שהלימודים הופסקו, והחיים נכנסים לסוג של שגרה. עם זאת, כל יום הוא עולם ומלאו, מלא בשינויים, טלטלות והפתעות..

מה הקשר בין המלך צב צב, מערכת הנשימה, מוכר פלאפל וניצול שואה? ולא, זו לא התחלה של בדיחה...

לפני שלושה ימים התחילו לנסות לחזור לשגרה, ההנחיות משתנות מידי יום, ואני מרגישה שהפערים בין האנשים רק הולכים וגדלים.

חווית הקורונה היא כמו שיט בסירה בלה ים סוער. המציאות מטלטלת אותנו וכל הרגשות הופכות לעוצמתיות יותר.

ההקלות החלו כבר לפני שבועיים, אך החיים שלנו נשארו אותו דבר. הילדים בבית ואני בחל"ת, ומה שהיינו צריכים זה חתול אחד שיגרום לנו לשבור שגרה..

בקורונה אני מנסה לראות את החיובי, דוחקת הצידה את הבעיות הכלכליות והחברתיות. אבל ברגע אחד מתנפצת הבועה שבניתי לעצמי.

כולם מסתערים על החזרה לשגרה, ובדיוק כשאני מתחילה ללמד סדנאות כתיבה, והעולם שלי מתמלא בסיפורים אחרים, אנחנו מגלים לצערנו שהסיפור של הקורונה עדיין לא נגמר...