פערים (13)

חג פסח הסתיים לפני שלושה ימים, והתחילו לנסות לחזור לשגרה.  אני עדיין בחל"ת וגם הילדים בבית כבר חודש וחצי, והתקופה הזו של החזרה לשגרה מאוד מבלבלים.

זריקה אחורית 

יום רביעי - 22.4.2020
שיחת זום עם שלושה חברים.
"מה נשמע?" הם צוהלים.
אחת מהם נראית קורנת במיוחד. כל התקופה הזו היא המשיכה לעבוד ועכשיו היא בחוץ, בשמש, מרגישה חיונית מתמיד.
גם חברה נוספת נמצאת עכשיו בעבודה, מאופרת מסודרת.
ורק אני בבית בחל"ת עם שערות לבנות שעדיין לא צבעתי.

מה, את לא יוצאת מהבית? הם שואלים אותי.
"לא, אני אומרת, כמעט ולא יוצאת מהבית, רק לדברים דחופים, אולי מידי פעם סיבוב קצר מתחת לבית, אמרו להמשיך ולשמור על מרחק" אני מתחילה להתנצל...
"אנחנו יוצאים" הם אומרים לי, "לא בהגזמה, אבל יוצאים".

אני מתחילה להתבאס, מה כולם יוצאים ורק אני סגורה כאן בבית?
אתמול בעלי לי אמר שהיו פקקים באיילון, כולם בחוץ הוא אמר.

"מה את עושה כל היום?" הם שואלים אותי.
"אני כותבת את הבלוג" אני עונה להם "ומשחקת עם הילדים".
"אתם יודעים שנהייתי אלופה בכדורסל, ושאני אפילו קולעת לסל בזריקה אחורית?" אני משוויצה.
"חחח" חבר שלי צוחק, "זה בטח בפוקס".
"לא, אני קולעת לסל בזריקה אחורית, בחיי" אני מנסה לשכנע אותם, אבל הם רק מהנהנים בנימוס.

השיחה מסתיימת ואני רצה לבן שלי.
"בוא מהר, אתה חייב לצלם אותי קולעת לסל בזריקה אחורית" אני אומרת לו.

ניסיון ראשון,
ניסיון שני,
ניסיון שלישי

והרי הוא לפניכם .... סל!!!!!

מוסר השכל לימי הקורונה ולא רק:
תפתיעו את עצמכם ותנסו דברים חדשים, לפעמים קליעה אחת לסל יכולה להפוך אתכם למאושרים.

להוסיף קצת צבע

יום רביעי  - 22.4.2020
השיחה עם החברים ערערה אותי קצת, כולם חיוניים, כולם מטופחים. אני חייבת לצאת קצת מהבית, וגם להוציא את הילדים.
"בואו לסופר פארם" אני מציעה לילדים טיול חוויתי שהם לא יוכלו לסרב לו, אני חייבת לקנות צבע לשיער, "נקנה גם מסכות וגלידה" אני אומרת להם.

בימים האלה חלה חובה לשים מסכות, ואנחנו מצטיידים בכפפות, מסכות ויוצאים.
חם בחוץ, השמש קופחת, אבל הסופר פארם במרחק הליכה, ואנחנו צועדים בשדרה היפה שלנו.

מחוץ לסופר פארם יש תור, הם מכניסים אחד אחד והשומר בודק חום.
גם אנחנו עומדים בתור, מקווים לעבור את הסלקציה. רק שלא יהיה מצב שלאחד מאיתנו יהיה חום אני מתפללת, יודעת שאני במרחק פסיעה מהמטרה הנכספת שלי, צבע לשיער, שיהפוך אותי בן רגע לצעירה וחיונית.
עברנו את הבדיקה ואנחנו נושמים לרווחה.
צבע יש? קונה שניים.
משחת שיניים יש? קונה שתיים.
מסכות יש? קונה 50...

יוצאים מהסופר פארם מאושרים, והולכים לקנות גלידה. איזה כייף, אנחנו לא יוצאים הרבה מהבית וזו אחלה הזדמנות להנות מגלידה, שמש ולנשום קצת אוויר.
נכנסים לפיצוציה הקרובה, מתלבטים מה לקנות, את הגלידה זו... לא את השנייה... רגע גם שתיה כי ממש חם בחוץ, ואולי גם מסטיקים.
לחנות נכנסים 2 לקוחות נוספים והמוכר מתחיל להתעצבן.
"נו, אתם יכולים להזדרז" הוא אומר.
מה הוא רוצה המוכר הזה אני אומרת לעצמי, עד שסוף אנחנו יוצאים מהבית...
"יש יותר מידי אנשים בחנות" הוא אומר "אתם חייבים להזדרז".
"רגע, הילדים רק בוחרים משהו", אני עוד שנייה מתחילה לצעוק.
"למה נכנסתם כולכם" הוא מתעצבן.
אני לא מבינה מה קרה, למה הוא כ"כ לחוץ? ונזכרת שהחנויות נפתחו רק עכשיו ויש הגבלה על כמות האנשים שיכולים להיות בחנות, אולי הוא חושש שיסגרו לו את העסק.
אני מבקשת מהילדים לחכות בחוץ והם יוצאים.
מהרגע שהילדים יצאו המוכר נרגע ומחייך אליי.
גם אני מחייכת אליו, אבל לא בטוחה שהוא רואה את החיוך מאחורי המסכה.

מחכים לאישור

יום רביעי – 22.4.2020
החזרה לשגרה מאוד מבלבלת, רוב העסקים עדיין סגורים, ויש אישור פתיחה רק לחלק מהחנויות הנמצאות במרחב הפתוח ולא בקניונים.
אני שמחה שלפחות הלמידה מרחוק חזרה, והילדים עכשיו לומדים באמצעות הזום.
אני שומעת את הבן שלי מסביר למורה: "את צריכה לאשר את התלמידים.
הנה ליאל נכנסה ואת צריכה לאשר אותה, למטה, כן. תלחצי למטה ותאשרי אותה, יופי.
הנה גם ליאור נכנס, תאשרי אותו, כן פה למטה.." הוא מסביר למורה בסבלנות.

איזה כייף, הילדים בלימודים ולי יש זמן פנוי.
אני נכנסת לפייסבוק ורואה ש"איקאה" נפתחה ויש תורים בכניסה לחנות! אני מסתכלת שוב על התמונה, איקאה, חנות ענקית נפתחה!
איך יכול להיות שאישרו ל"איקאה" לפתוח ואילו מספרות, קוסמטיקאיות, עסקים קטנים, סגורים? בעלי העסקים והעצמאים זועמים, מה ההבדל בין איקאה לקניון כולם שואלים?

מרגע זה "פתיחת איקאה" הופכת לסמל, והעניין עולה שוב ושוב בוויכוח על קצב החזרה לשגרה.

גם "קפה שפירא" הפך לאיקאה - מחאת בעלי העסקיםפורצים את הדרך לירושלים

שבת - 25.4.2020
כבר חודש וחצי שלא נפגשנו עם ההורים שלי, מאז "בר המצווה" של הילד, וחשבנו לנסוע לבקר אותם בשבת.
"מה אתה אומר" אני אומרת לבעלי, "אתה חושב שנוכל להגיע לירושלים, או שהמשטרה הציבה מחסומים בדרך?"
"וואלה אני לא יודע" הוא אומר, "אמרו לי שיש מחסומים".
"אולי ניקח ארגז עם מצרכים" אני מציעה, "ואם המשטרה תשאל לאן אנחנו נוסעים, אז נגיד שאנחנו מביאים מזון לאזרחים ותיקים שנמצאים בבידוד".
"זה יהיה ממש מוזר" בעלי אומר, אבל לא שולל את הרעיון.
"מה לא מוזר בתקופה האחרונה?" אני אומרת, אבל בסוף אנחנו עולים לירושלים בלי מצרכים, מקווים שנצליח לעבור את המחסומים.

כבר חודש וחצי שלא יצאתי מתל אביב, והנסיעה ממש מוזרה לי, האם זה בסדר לעלות לירושלים? אפילו בשלטי החוצות כתוב "סעו בזהירות, הישארו בבית".
בשער הגיא, הלא הוא באב אל ואד, אנו רואים את שלדי הרכבים המשוריינים, אלו שפרצו את הדרך לירושלים במלחמת העצמאות. בעוד כמה ימים יום הזיכרון לחללי צה"ל, והרכבים המשוריינים נעטפו בדגלי ישראל ובפרחים.
אני מספרת לילדים על מלחמת יום העצמאות, ומרגישה כמו היינו אנו מפורצי הדרך לירושלים, פורצים את הסגר, פורצים את המחסומים, מביאים אספקה לנצורים.

המשוריינים בדרך לירושלים.

אנו מגיעים לירושלים. לא היו מחסומים, ולא היינו צריכים לתת הסברים, אבל כל הדרך ירד גשם ואני מתפללת שכשנגיע להורים הגשם ייפסק.

הגענו לבית ההורים, הגשם פסק ואנחנו מתקשרים אליהם.
"בואו לחלון", הילדים אומרים.
להורים לוקח כמה שניות לקלוט והם באים בריצה.
הם עומדים בחלון, אנחנו למטה ברחוב ואנחנו משוחחים.
"התקשרנו אליכם ולא עניתם לטלפון" אמא שלי אומרת.
"טוב היינו בדרך" אנחנו עונים בשמחה, מאושרים שהצלחנו להפתיע אותם.
"היה מאוד משעמם היום" היא אומרת.
ואני שמחה כל כך שלא ויתרנו ובאנו.
"אולי נשב ביחד בגינה?" נזרקת הצעה לאוויר.
"אבל קר בחוץ" אני אומרת "כל הדרך ירד גשם".
"טוב" ההורים שלי אומרים, "בפעם הבאה".
אמא שלי שמה ממתקים לילדים מחוץ לדלת, סוגרת את הדלת, והילד רץ ולוקח.
אנחנו משוחחים עוד כמה דקות והולכים.
"ניפגש בקרוב" אנחנו אומרים.
"תכנסו בבית לזום" ההורים שלי מוסיפים.

*(העלתי לבלוג תמונות נוספות ומעניינות שצילמנו בירושלים ובדרך אליה, מוזמנים לצפות בתמונות בקטגוריה "החיים מבעד לעדשה" בסרגל העליון של הבלוג).

להאט 

יום ראשון -  26.4.2020
בעקבות כתיבת הבלוג התחלתי ללמד סדנת כתיבה, בזום כמובן. יש לי קבוצה נהדרת וזה כייף גדול.
נושא השיעור היום: התבוננות.

הכנתי מצגת מושקעת, ובאחד השקפים אפילו ציטטתי את שלמה ארצי:
"אם לא נאט, לא נביט, לא נשים לב לפרטים, לא נגיע לארץ חדשה".
אני מקריאה בכל רם, מבסוטית מעצמי, דרך מעולה לתת למשתתפים מוטיבציה להתבוננות, "תראו איזו הזדמנות ניתנה לנו, לעצור, להאט את מרוץ החיים, להתבונן, איזה יופי" אני מוסיפה בלהט.
"כמה עוד אפשר להאט?" אחד המשתתפים אומר פתאום.

כנראה שהייתי צריכה להכין שיעור בנושא פערים, אני אומרת, וכולנו צוחקים.

לצאת מהבועה

שני - 27.4.2020
ההקלות בסגר ממשיכות, ממחר ייפתחו כל חנויות הרחוב, כולל חנויות הלבשה, מספרות ומכוני יופי, ואני עדיין בבית בחל"ת.

"את מעצבנת אותי" חברה שלי אומרת.
אציין שזו חברה אהובה במיוחד והתגובה שלה מפתיעה אותי.
"למה?" אני שואלת.
"כי מהבלוג נראה, שהשלמת עם זה שאלו החיים שלך עכשיו" היא אומרת "מעצבן אותי שאת רוצה לשמר את הבועה שאת חיה בה. אין עולם סטרילי, אין עולם מוגן, מי שזהיר כ"כ הוא קצת מתחבא".
אני לא כ"כ יודעת מה להשיב, יש משהו במה שהיא אומרת.
את באמת רוצה לחזור לשגרה? אני שואלת אותה.
"כן" היא אומרת "יש לי כמיהה לנורמליות, אני מתאבלת על כל האובדן של הנורמליות, ואת לעומת זאת, לא רוצה להחזיר את השגרה" היא אומרת.
"נכון" אני אומרת בכניעה.

"אי אפשר לעצור את החיים" היא אומרת, "לא באופן מוחלט, המחירים של הקורונה יותר גדולים מהקורונה עצמה" היא מוסיפה.
"מחירים כלכליים, מחירים בריאותיים, אנשים מתים בשקט מדברים אחרים, אבל מציינים רק את מספרי המתים מקורונה, את יודעת כמה מתו בגלל שלא קיבלו טיפול מתאים? את יודעת כמה התאבדו בתקופת הקורונה?"
"כמה?" אני שואלת, לא בטוחה שאני רוצה לשמוע את התשובה.
"300 התאבדויות" היא עונה.

שתינו שותקות.

"אתה לא יכול להשבית את הקיום שלך" היא אומרת, "צריך לחיות את החיים, לגעת בחיים כמה שאפשר, אי אפשר לדעת מה יהיה. אני לא אתן לחרדות לנהל אותי".
"אבל טוב לי" אני אומרת לה, "זה לא החרדות שמנהלות אותי, הקורונה אפשרה לי זמן לעצמי, לבטא את עצמי, אני יושבת וכותבת את הבלוג עד 4 בבוקר, אני יצירתית, פתחתי סדנת כתיבה..." אני מנסה להסביר.

אנחנו שותקות.

"את לא סובלת מהסגר הזה" היא אומרת בהבנה.
ואני מהנהנת בשתיקה.

"את יודעת", היא מספרת לי, "יש לי חברה שמרגישה שהעולם לא מתנהל בקצב שלה. והיא אומרת שזו הפעם הראשונה שהיא מרגישה, עכשיו עם הקורונה, שהקצב שבחוץ מתאים לה, בלי לחצים של לו"ז וזמן".
"כן" אני אומרת, "הקצב הוא אחר עכשיו".

"אני מצטערת שהעברתי עלייך ביקורת " היא אומרת, "יש שלבים ביצירה שלא צריך לתת ביקורת, זה כמו תינוק, צריך לתת לו לגדול".
"זה תינוק אחר הבלוג הזה" אני אומרת לה, "זו יצירה שגדלה מתוך דיאלוג". 

"אני אוהבת אותך" היא אומרת לי.
"גם אני" אני משיבה.

חומרים חדשים

יום שני - 27.4.2020
המצב בארץ ממשיך להשתפר, ההדבקה פחתה ואתמול מת רק איש אחד. בחדשות גם מספרים שבמחוז ווהאן בסין יש 0 נדבקים.

אני משוחחת בטלפון עם חבר שלי.
"אל תשאל, "אני אומרת לו "התקשרו אליי והודיעו לי שביום ראשון אנחנו חוזרים לעבודה".
"ואת לא רוצה לחזור לעבודה?" הוא שואל.
"לא יודעת" אני אומרת לו.
"אני מפחדת שעם החזרה לשגרה, הבלוג שלי לא יהיה רלוונטי יותר".
"אני מכיר כמה חברים שלא רוצים לחזור לשגרה" הוא אומר.
"אתה יודע איך קוראים לתיקייה במחשב שבה נמצאים כל הקבצים והתמונות של הבלוג?"
"איך?" הוא שואל.
"התיקייה נקראת 'חל"ת קורונה', בחיי" אני אומרת.
"היומן נולד מהוואקום של החל"ת, אז אם הקורונה נעלמת, אז מה יישאר מהיומן?" אני מוסיפה.
"זו שאלה מעניינת" הוא אומר לי, "האם זה שאין קורונה זה מבטל את 'יומן קורונה'?"
"אתה חושב שלבלוג יהיה ערך אם חוזרים לשגרה?"
"אני חושב שהוא יהיה רלוונטי" הוא אומר, "פשוט כנראה שיהיו לך חומרים חדשים".

הימים הבאים בתקופת הקורונה לא פשוטים, יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות שונים מכל יום אחר שחווינו. ואתם מוזמנים לקרוא על זה כאן. 

נהנתם מהקריאה? הרשמו למייל והיו הראשונים לקרוא את הסיפורים הבאים, הרשמו כאן