חירות (10)

אתמול חגגנו את ליל הסדר. על הימים שלפני החג ועל ליל הסדר עצמו כתבתי בפוסט הקודם. אלו היו ימים משמחים ועצובים כאחד.
ובכלל התקופה הזו של החג מביאה עימה קשת של רגשות, ועכשיו יותר מתמיד, וכמה סמלי שלחג קוראים חג החרות ואנחנו בסגר בבית. 

מנקת רחובות

חמישי בוקר – 9.4.2020
חג, הכול שקט.
מאתמול, ערב ליל הסדר, אנחנו בסגר מלא ולא יוצאים מהבית.
אני מסתכלת מבעד לחלון והכל שקט, מרגיש יותר כמו יום כיפור מאשר חג פסח.

הם יוצאים מהבית, הסינים יוצאים מהבית! אני קוראת בפייסבוק
עופר סין, כבר סיפרתי לכם עליו, הוא ישראלי שחי בסין במחוז ווהאן, נשוי לסינית ואב לשני ילדים קטנים.
היום סוף סוף, אחרי 77 ימים בבידוד – הם יצאו החוצה.

אני מסתכלת בשקיקה בסרטון שעופר מפרסם.
הם יוצאים מהבית, ארבעתם, אחרי 77 יום. כולם עם כפפות כולם עם מסכות, והילדים מאושרים, רצים מצד לצד אוחזים בדגל ישראל ו... הרחובות ריקים.
אני מופתעת, הם מסתובבים בשכונה אך לא פוגשים אף אחד, רק מנקת רחובות אחת, אוחזת מטאטא בידה ומטאטאת את הרחוב.

אני כ"כ שמחה בשבילם, אבל מבינה, כי כנראה הסינים עצמם מבינים, שהמגפה עוד לא מאחוריהם,  ושהכול עוד שברירי.

לבד

חמישי צהרים - 9.4.2020
אני נכנסת לפייסבוק ורואה מלא פוסטים זועמים.
מסתבר שאתמול ביבי, ראש הממשלה, חגג את ליל הסדר יחד עם הבן שלו, וזאת למרות הסגר והאיסור המפורש להיפגש.
בהמשך היום אני שומעת שגם נשיא המדינה, רובי ריבלין, חגג את ליל הסדר עם הבת שלו.

אני קוראת פוסט של מישהו בפייסבוק, הוא מספר בכאב על אמא שלו בת ה 90. היא חגגה את ליל הסדר לבד, הם לא נפגשו איתה בחג, כי אלו היו ההנחיות, והיא הייתה לבד, בליל הסדר לבד. 

"אני לא מאמינה שזה נכון" אני אומרת לבעלי, "כתבו גם שהתמונה של ביבי והבן שלו, זה בכלל פייק ניוז" אני מוסיפה.
"זה לא פייק ניוז" בעלי אומר.
"זה פייק ניוז" אני מסרבת להאמין.

ככל שהיום נמשך אני מבינה שזו האמת.
ראש הממשלה ונשיא המדינה חגגו את ליל הסדר במחיצת בני המשפחה שלהם, עוברים על ההנחיה שהם עצמם נתנו.  

איך זה יכול להיות, אני לא מבינה, איך זה יכול להיות?

חדר משלך.

יום שישי בבוקר - 10.4.2020
יומיים אחרי ליל הסדר, אני משוחחת בטלפון עם חברה, היא גרה בקיבוץ.
מה נשמע? אני שואלת.
"בסדר" היא משיבה, "אנחנו מסתובבים הרבה ליד הבית" היא מספרת לי, "יש בקיבוץ בריכת גשם קטנה ואנחנו רואים איך הראשנים הופכים לצפרדעים".
"איזה כייף לכם" אני אומרת לה.
"איך אתם מסתדרים בתל אביב?" היא שואלת, "אתם בבית כל הזמן?".
"כן" אני עונה לה, "רוב היום בבית, כמעט לא יוצאים. לפעמים לסיבוב קצר קרוב לבניין."
"וואי, אני הייתי משתגעת" היא עונה לי.
"תלינו לילדים סל במרפסת" אני מספרת ומנסה להשוות תנאים, "אז הם יכולים קצת להוציא אנרגיות."
"יא הילדים חייבים שמש" היא אומרת לי, "אתם חייבים שמש, מינימום 20 דקות ביום".
"כן אנחנו יוצאים קצת" אני אומרת "פעם ביומיים כזה.."
"אני הייתי משתגעת" היא אומרת.

"בכלל את יודעת" היא מוסיפה "אני חושבת שבתקופה הזו יש גם דברים טובים, שמים לב למה שחשוב, שמים לב לבריאות. מה אתה אוכל, אוכלים יותר בריא, אני בגלל זה הפסקתי לשתות קפה" היא אומרת, בדיוק כשאני לוגמת שלוק מהקפה הרביעי שלי להיום.
"כן זה רעיון טוב, אולי גם אני אפסיק לשתות קפה" אני אומרת ולא באמת מאמינה לעצמי.
"כשמפסיקים לשתות קפה יש כאב ראש איזה יום יומיים, בגלל שזו התמכרות.
"נכון", אני אומרת, ועכשיו זה כבר ברור, אני לא אפסיק לשתות קפה, בטח לא בתקופת הקורונה.

"אני שמחה שמצאת משהו מעניין לעשות בימים האלה" היא מוסיפה.
"את מתכוונת לבלוג?" אני אומרת, מבסוטית שאני יכולה לשוחח על הבלוג שלי, ועוד עם החברה הזו שאני מאוד מעריכה את דעתה.
"כן, איזה יופי שאת כותבת את הבלוג" היא אומרת, "אבל את יודעת, אותי מטרידים נושאים שונים מאשר מה שמעסיק אותך. אותי מטריד המצב הפוליטי, והאלימות במשפחה, זה מאוד מטריד אותי".

הנושא של האלימות במשפחה מטריד גם אותי, אבל באמת התייחסתי לזה בבלוג רק במשפט אחד או שניים.  בעיקר מטרידה אותי אלימות נגד נשים וילדים, במיוחד שאנחנו סגורים בבית ימים שלמים.

"את יודעת מה עוד חשבתי כשקראתי את הבלוג שלך", היא אומרת.
"מה? אני שואלת.
"על הספר 'חדר משלך' של וירג'יניה וולף".
"חחח" אני צוחקת, "בגלל הפוסט שכתבתי שקניתי לעצמי שולחן עבודה?"
"כן" היא משיבה, "את יודעת, היא כתבה את הספר ב 1929.... קראת אותו? "
"לא" אני עונה.
"את חושבת שתקראי את הספר או לעשות לך ספוילר?" היא שואלת.

אני שוקלת רגע עם עצמי, ימי קורונה ... יש לי מלא זמן,... חל"ת וזה...

"לא, אני לא אקרא את הספר, אין לי את השקט לקרוא עכשיו, תעשי לי ספוילר" אני מבקשת.
"הספר מדבר על כך שכדי שאשה תגיע להישגים, היא צריכה חדר משלה ו 500 ליש"ט" היא מספרת לי,
"וירג'יניה וולף אומרת, שזה לא מקרה שכל ההוגים והסופרים היו גברים, כי היה להם מקום משלהם וממון".
"טוב, עוד אין לי חדר משלי, אבל יש לי שולחן משלי..." אני אומרת.

יש משהו במה ש וירג'יניה וולף כתבה, אני חושבת  לעצמי, אם לא היה לי מקום משלי, ואם היינו עכשיו במצוקה כלכלית, כנראה לא הייתי כותבת את הבלוג.

אופק

יום ראשון - 12.4.2020
חול המועד פסח, חודש עבר מאז בר המצווה של הבן שלי, חודש בדיוק היום.
התמזל מזלנו וממש ביום האחרון לפני שהחריפו את התקנות, הצלחנו לעשות את בר המצווה. על חוויות בר המצווה אתם מוזמנים לקרוא כאן.
באותו ערב, אחרי בר המצווה, כבר הכריזו שאסורה התכנסות של מעל 10 אנשים, וגם שהלימודים בבתי הספר ובגנים מופסקים.  

יום אחרי בר המצווה, כבר העולם שלנו השתנה, נשאבנו אט אט לחיים האחרים, לחל"ת ולסגר, אפילו שכחנו לבקש מהצלם את צילומי הוידאו של האירוע.

חודש עבר, והנושא שכולם מדברים עליו עכשיו הוא אסטרטגיית יציאה.
את הדיבורים על אסטרטגיית היציאה שבשלב הזה, אני לא מצליחה להבין בכלל, איך הם בכלל מעזים לחשוב על אסטרטגיית יציאה, הסינים במחוז ווהאן היו חודשיים וחצי בבתים, ורק עכשיו הם מתחילים בכלל לצאת.

בצהריים אבא שלי שולח תמונה שהוא צילם בשכונה שלהם בירושלים. הנוף כ"כ יפה.
"וואו" אני כותבת לו בוואטסאפ המשפחתי "כל כך ירוק ליד הבית שלכם, אני בהלם"
אחי משיב לי "סימוש אולי שכחנו כי אנחנו בבתים, אבל יש טבע יפה בחוץ".

וואלה אביב, אני חושבת לעצמי, העונה הכי יפה בשנה, היינו אמורים לטייל קצת, לצאת לטבע, אבל אנחנו בבית, ואני באופן אישי לא רואה את האופק.

אביב בירושלים

יציאה

יום ראשון אחה"צ, חול המועד -  12.4.2020
אני משוחחת עם אמא שלי בטלפון, "מה נשמע" אני שואלת, "מה את עושה?"
"אני בסופר" היא עונה לי ואני תיכף חוטפת התקף לב.
"מה פתאום בסופר, למה יצאת מהבית?" אני מתאפקת לא לצעוק עליה.
"לא, אני באתר של הסופר, במחשב, מעדכנת את ההזמנה" היא אומרת ואני נושמת לרווחה.

"תעשי את זה מהר, לפני שהאתר יקרוס" אני אומרת לה ומספרת לה על הודעת "יחסנו לאן" שקיבלתי מהסופר לפני כמה ימים, כשהם הודיעו לי ש"זה לא אני, אלא זה הם", ודחו את המשלוח לאחרי החג. כתבתי על זה כאן ואתם מוזמנים לקרוא.

בכל מקרה ההזמנה מהסופר עדיין לא הגיעה, ואני חושבת על כל הדברים שאנחנו מחכים להם, המצרכים המיוחדים ללא גלוטן שיש רק בפסח, אטמי האוזניים והצבע לשיער שהזמנתי.

 אני מדברת עם אמא שלי בטלפון ומסתכלת במראה, אני רואה שצמחו לי כבר מלא שערות לבנות.
איזה עצבים אני אומרת לעצמי, לעזאזל עם הקורונה הזו.
"התהליך עכשיו הוא פנימה" חברה שלי אומרת.
אנחנו בלאו הכי לא יוצאים מהבית, אני חושבת לעצמי, אז מה כל כך איכפת לי איך אני נראית?

הרב בקשי דורון

יום ראשון, לילה - 12.4.2020
בחדשות מספרים שהרב בקשי דורון, שהיה בעבר הרב הראשי לישראל, נפטר מקורונה.
אני המומה. ההודעה הזו מעציבה אותי מאוד, אני אפילו לא יודעת למה, זה לא שאני דתיה במיוחד, אבל אני מרגישה כאילו הכרתי אותו.

יש חדש?

יום שני 19:30, חול המועד - 13.4.2020
בחדשות אומרים שאנחנו בדרך לסגר נוסף, ביום שלישי הקרוב זה חג השני וביום רביעי מימונה, ולא רוצים שיהיו התקהלויות. 

מומחה אחד אומר בחדשות, שיש שלושה דברים חשובים להתמודדות עם משבר הקורונה: תקווה, הסברה, ואמון הציבור במקבלי ההחלטות.
בנוסף מספרים, שבעוד 4 שעות יפוג המנדט של גנץ להרכבת ממשלה.
הבחירות היו לפני חודש וחצי! ועוד אין ממשלה.
עוד מעט יש נאום של ביבי, ולאחר מכן נאום של גנץ, אומרים בטלוויזיה.

אני יושבת עם בעלי מול הטלוויזיה, מחכים להכרזות של ביבי ושל גנץ, מהמתח שכחתי לגמרי שאני אמורה להשתתף בסדנת כתיבה שמעבירה חברה מהשכונה בזום.
השעה 20:15, הנאומים עוד לא התחילו ופתאום אני נזכרת בסדנת הכתיבה. אני קמה בקפיצה, רצה לחדר ומדליקה את המחשב.

כשמסתיימת הסדנה אני רצה לבעלי, "נו מה הם אמרו, יש ממשלה?"
"אני לא יודע" הוא משיב, "כיביתי את הטלוויזיה, לא היה לי סבלנות לחכות".

אני נכנסת מיד לאינטרנט:
אין חדש.
הם עדיין במשא ומתן.
אין ממשלה.

תפוחי אדמה

יום שלישי בוקר, ערב חג שני -  14.4.2020
מה כבר ערב חג?
מה?
כבר?
ערב חג?

לא בישלתי, לא הספקתי כלום, לא תכננתי בכלל מה לבשל לערב החג.
טוב נקלף תפוחי אדמה, אני אומרת לעצמי, נעשה מזה משהו.

אני לא מבשלת כ"כ הרבה, בד"כ בערב חג אנחנו מתארחים אצל ההורים שלי או אצל חמותי. ועכשיו צריך לבשל. שוב.

בזמן שאני מקלפת את תפוחי האדמה, מתנגן לי שיר בראש:
"יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש משהו ישתנה..."
אני  מקלפת עוד תפוח אדמה וחושבת לעצמי, נו כבר שיבוא השינוי ושנגמור מהקורונה הזו.

אני אוהבת את השיר הזה ומתחשק לי לשמוע אותו. אני נכנסת ליוטיוב דרך הפלאפון ומאזינה לשיר, ממשיכה לקלף תפוחי אדמה.

"יום אחד זה יקרה,
בלי שנרגיש, משהו ישתנה,
משהו יירגע בנו, משהו יגע בנו,
ולא יהיה מה לחשוש.
וזה יבוא,
כמו קו חרוט על כף יד זה יבוא,
בטוח בעצמו,
כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו.

וזה יבוא, אתה תראה,
הידיים הקפוצות יתארכו,
והלב השומר לא להיפגע,
יפעם בקצב רגיל,
וזה יבוא כמו שהטבע רגיל,
להיות שלם עם עצמו.

אני מאזינה לשיר ובעצם כאילו שומעת את המילים בפעם הראשונה.

החברה הרוחנית שלי אומרת "בתקופה הזו של הקורונה, אנחנו מתמודדים עם הפחד".
אין פחד הם אומרים בשיר, "משהו יירגע בנו, משהו ייגע בנו, ולא יהיה ממה לחשוש", אני מחייכת ומרגישה קלה, מתחילה לרחף לעצמי.

השיר מסתיים.
"נכון שאת לא אוהבת איך שאת נראית?" קופצת לה פרסומת בקולי קולות,
"שאת מרגישה שהזמן לא פועל לטובתך ואת מודאגת מהקמטים?".

לעזאזל, אני אומרת לעצמי ונוחתת ישר לתוך סיר תפוחי האדמה.

חירות

יום שלישי, ערב חג שני -  14.4.2020
ערב חג שני, הילד רוצה שנאכל פיצה.
"מה פתאום פיצה" אני אומרת לו, "זה ערב חג, בישלתי כבר מהצהרים, צריך לאכול ארוחת ערב חגיגית".
"טוב" הוא אומר מבואס.

קבענו זום משפחתי משותף ל 19:30. האמת שאני כבר פחות נרגשת כמו בליל הסדר, השולחן עדיין לא מסודר לגמרי, אפילו לא שמתי אודם, אבל זה כייף להיפגש ככה בזום.
אחותי שולחת הודעה: "אפשר לדחות את הקידוש ל 20:00?", הם עדיין בזום עם המשפחה של בעלה.
אחי כותב שאי אפשר כי הם קבעו ל 20:00 זום עם המשפחה של אשתו.
מה עושים?
בסוף אחותי מסיימת מוקדם יותר, אחי דוחה קצת את הזום עם המשפחה של אשתו, ואנחנו מתחברים.

אנחנו שמחים לפגוש אחת את השני, ואחותי שואלת "מי עובד ביום חמישי?"
יום חמישי אני שואלת את עצמי? מי עובד ביום חמישי, אני בחל"ת, על מה היא מדברת בכלל?
גיסתי אומרת שהיא עובדת, וגם אחותי מספרת שהיא עובדת בחמישי ואחי מספר שהוא יעבוד בשישי.
אני אומרת להם שאני עדיין בחל"ת, זוכרים, לא חיונית... וחושבת על זה שהחיים של האנשים שעובדים והאנשים שלא עובדים, כל כך שונים.

אח"כ כל אחד מספר מה הוא הכין לארוחת הערב, ואני רואה שהילדים של אחי אוכלים פיצות.
וואלה, הם אוכלים פיצות, אפשר לאכול פיצות בערב חג, אני חושבת לעצמי, ומקנאה בגיסתי על החירות שיש לה.

על ההמשך החוויות והשגרה הלא שגרתית בימי הקורונה, מוזמנים להמשיך לקרוא  כאן.

הנתם מהקריאה? הרשמו למייל והיו הראשונים לקרוא את הסיפורים הבאים, הרשמו כאן