כלים שלובים (12)

כמעט חודשיים עברו מאז התגלה חולה הקורונה הראשון בארץ, חודש ושבוע שאין לימודים, ולפני שנה התקיימו הבחירות הראשונות לכנסת. עוד אין ממשלה והחברה שלנו מפוצלת מתמיד.
את הבלוג התחלתי כדי למצוא משמעות עבור עצמי בתקופה הזו. אבל מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג, יש שאלה אחת שמעסיקה אותי ללא הרף, האם נשתנה? האם הקורונה משנה אותנו, האם נלמד את השיעור שהיא יכולה להעביר לנו?

אסקימוסים

שבת בצהרים - 18.4.2020
"לא הצגת נכון את הדברים שאמרתי" חבר שלי אומר.
יש לי חבר נפש, כתבתי עליו בפוסטים הקודמים ואני מתייעצת אתו לגבי הבלוג. הוא חכם, הוא מוכשר, ואני סומכת עליו.
"כתבתי בדיוק מה שאמרת" אני אומרת לו, ולא מגלה לו את העובדה, שבשיחות שלנו אני כותבת במחברת שלי מידי פעם דברים שעולים בשיחה, כדי שאני אזכור בהמשך.

"בכובע של 'עורך תוכן' אני אגיד לך שזה בסדר, זה יפה איך שכתבת, אבל ברמה האישית הצגת אותי כאיש הרע".
"יוצא ממה שכתבת שאני נגד החרדים, ואני דיברתי איתך מתוך דאגה לחרדים, הבעתי תקווה שהניכור הזה בין החילונים והחרדים ייפסק, שנלמד משהו מזה". 

אני לוקחת כמה רגעים, קוראת את מה שכתבתי.
"יש משהו במה שאתה אומר, היה לי נוח באותו רגע להציג את הדברים בשחור ולבן" אני אומרת, ומחליטה לשנות כמה דברים בטקסט.

"יש עוד משהו שכתבת בפוסט שאני לא מסכים איתך".
"מה?" אני אומרת.
כתבת "שכל העולם נמצא באותו מצב, ללא הבדל דת, גזע או מין".
נכון", אני אומרת.
"הפערים הכלכליים לא נעלמו. את יודעת שבארה"ב זה פוגע יותר בשחורים ובעניים. אין להם ביטוח בריאות ויש שם יותר חולים בקהילה האפרו-אמריקאית. הפוליטיקה לא נעלמה, עשירים יזכו לטיפול טוב יותר מעניים" הוא אומר.
הוא צודק, אני חושבת לעצמי, יש לי נטייה ליפות את המציאות.
"נו אתה מכיר אותי" אני אמרת,
"חברה שלי שאומרת שאני חיה בלה לה לנד, ויכולה להיות דוגמנית, כי אני משלה את עצמי בדבר כזה שנקרא שלום עולמי..." אני מוסיפה ואנחנו צוחקים.

"אני מסכימה איתך שהקורונה לא משפיעה על כולם באופן שווה" אני מודה, "יש פערים כלכליים והיא גם משפיעה אחרת על צעירים ומבוגרים".
"כן, זה מחריף את התפיסה שהעולם שייך לצעירים" הוא אומר, "לא קל להיות זקן ובאה הקורונה והחריגה אותם שוב".
"נכון" אני אומרת.
"את יודעת, קראתי פוסט שכתבה גלית רויכמן" הוא אומר לי,
"היא כותבת שהיא שמעה ברדיו את הפרסומת שקוראת לנו להיות נחמדים לסבא וסבתא ולהתקשר אליהם פעם ביום.
והיא לא מבינה איך אפשר לקחת אוכלוסייה שלמה, פסיפס של אלפי סיפורי חיים, השכלה וחוכמת חיים ולהפוך אותם בין רגע לחסרי אונים, הזקוקים לחסד של הצעירים.
היא גם מספרת, שההורים שלה הם עוגן יציב ומעורר השראה עבורה, ושצריך להתייחס לאוכלוסייה המתבגרת שלנו כמשאב חיוני. שצריך שישדרו פרסומת, שמעודדת את הסבים והסבתות להרים טלפון לילדים ולנכדים שלהם ולתמוך בהם".
"היא מה זה צודקת" אני אומרת לו.
"זה נורא" הוא אומר לי, "שהקורונה הזו פוגעת בעיקר במבוגרים, אני רואה חבר'ה צעירים שמסתובבים בקבוצות, לא שומרים על ריחוק. אם המחלה הייתה פוגעת בצעירים היא הייתה ממוגרת הרבה יותר מהר, היינו רואים סיירות של הורים שנלחמים בדבר הזה כמו אריות".

"חכה רגע, אני לא מספיקה לכתוב מה שאתה אומר" אני עוצרת אותו.
"אני אפסיק להיות חבר שלך" הוא אומר, "אני מרגיש תחת איום, שכל מה שאני אומר את אח"כ תכתבי"
"נכון" אני אומרת לו, "יש סיכוי שזה מה שיקרה" אני מודה ואנחנו צוחקים.
"טוב, אני סומך עלייך", הוא אומר.

ריסטרט

שבת - 18.4.2020
בחדשות מדברים שיש שיפור, אנחנו מצליחים לשטח את העקומה.
יש פחות חולים היום מאתמול, למרות שאתמול היו יותר מתים משלשום. בממשלה דנים על אסטרטגיית יציאה ואני יוצאת מדעתי. אני לא מצליחה להבין את כל ההיגיון בדיבורים על אסטרטגיית היציאה.
אם נתחיל להיפגש אחד עם השני, אז הגפרור הזה שזז הצידה בסרטון ומנע את ההדלקה של כולם, יחזור לשורה ובעצם נחזור להדביק האחד את השני, לא?
מערכת הבריאות הרי לא הכפילה את עצמה? אז מה ההיגיון!

יש לי אסטרטגית יציאה משלי.
נהיה סגורים עכשיו חודשיים בבית כוללללםםםם! וכל החולים יהיו בבידוד עד שיבריאו, וככה נעלים את המגפה.
האם זה אפשרי בעולם גלובלי, שכל יום יכול לבוא מישהו מחו"ל ולהדביק מחדש?
באסטרטגיה שבניתי אני קובעת, שכל מי שמגיע מחו"ל ייכנס לבידוד של שבועיים.

אבל באסטרטגיית היציאה המדהימה שבניתי לי, יש משתנה אחד שאני מתעלמת ממנו, כי אני לא באמת מצליחה להבין אותו.
האם באמת הכלכלה שלנו עומדת לקרוס?

אני מעלה פוסט לפייסבוק ושואלת את חבריי:
"מה דעתכם על אסטרטגיית היציאה?
אני לא מצליחה להבין את זה, לאן כולם ממהרים? למה בעצם רוצים לחזור לשגרה כשבעצם הקורונה לא 'נעלמה'?".

אני מופתעת קצת מהתשובות, רוב האנשים כותבים לי שיש צורך לדאוג לכלכלה, ושצריך להתחיל לחזור לשגרה באופן הדרגתי.
אני שואלת חברה, אם היא באמת חושבת שאנחנו במצב כלכלי לפני קריסה? והיא עונה שכן.
חברה אחרת כותבת שהקורונה פה והיא לא הולכת להעלם ושנצטרך ללמוד לחיות איתה.

הקלות

 מוצש 20:30 - 18.4.2020
מודיעים על הקלות:
החל ממחר בבוקר יעלו את שיעור העובדים. התעשייה והייטק יחזרו לפעילות. חנויות חשמל, אופטיקה, תקשורת ומחשבים ייפתחו. הקניונים יישארו סגורים.
עוד קובעים שהחינוך המיוחד יחזור לעבוד בקבוצות של שלושה תלמידים, ושפעילות ספורט מותרת בזוגות קבועים עד500 מטר.

אני עדיין לא מסכימה עם החזרה לשגרה. אני חושבת שצריך להשאיר את הסגר, וחושבת שכל העניין הזה הוא טעות, מה אתם לא מבינים שיש מגפה?
צריך לעשות מאמץ, זה לא קל אבל חייבים, כדי שמערכת הבריאות לא תקרוס, ואנשים לא ימותו. מה הבעיה להמשיך עם הסגר עוד חודש או חודשיים?

אני לא מצליחה להבין את הטענות על הקריסה הכלכלית.
אני אתחיל להבין את זה רק מחר, כשאני אראה ראיון עם איש אחד, מוכר פלאפל, מאשדוד.

בעד או נגד?

יום ראשון בבוקר - 19.4.2020
הלמידה מרחוק חזרה. הפתעתי את עצמי והצלחנו לקום ב 8:30.
אני שמחה לשמוע שהשיעור הראשון מתחיל ב 9:00, ויש לי זמן לשתות קפה לפני שאני, אה... סליחה... הילד, מתחיל ללמוד.

יש הרבה דעות בעד ונגד הלמידה מרחוק.
משום מה חברה הוסיפה אותי לקבוצת פייסבוק שנקראת "מתנגדים ללמידה מרחוק",
אולי בגלל מה שכתבתי בבלוג על הלמידה המרחוק, והיא הבינה שאני נגד. אבל אני בכלל בעד.

מה שעוד לא החלטתי אם אני בעד או נגד, זו החזרה לשגרה.

מוכר פלאפל

יום ראשון 17:00 - 19.4.2020
לאור החזרה לשגרה, חלק מהעסקים קיבלו אישור לפתוח היום את החנויות, ואני מדליקה טלוויזיה:

הכתבת ניגשת למוכר פלאפל במרכז קניות באשדוד.
"מה נשמע?" היא שואל, "לא פתחת את החנות?"
"הפקחים סגרו לי, הוא אומר, באתי בבוקר, תכננתי הכול, שאנשים ייכנסו אחד אחד, לעבוד לפי החוקים, אבל סגרו אותי, אמרו שרק משלוחים אפשר לפתוח".
" מה אני אעשה, אני לא משלוחן, פלאפל אוכלים חם" הוא אומר בקול שבור.
"גם אין לי סחורה, התקשרתי להזמין סחורה והם רצו שאני אשלם. אין לי כסף, אין לי ממה לשלם".
"ולא קיבלת סיוע? קרן להלוואות של המדינה?" הכתבת שואלת.
"לא, הם בכלל לא עונים לטלפון" הוא אומר ומתחיל לבכות.
"אני רוצה למות" הוא אומר, "אני לא יודע מה לעשות עם עצמי".

המוכר בוכה, הכתבת בוכה וגם אני.

ככה נראית קריסה כלכלית אני חושבת לעצמי.

יובל כרמי, מוכר הפלאפל מאשדוד, בכתבה של נגה ניר נאמן

המלך צב צב

יום ראשון  19.4.2020 - 19:00
אני יושבת עם הבן שלי על השיעורים, קטע קריאה על "המלך צב צב".
המלך צב צב מלך על קהילת צבים באגם, עד שיום אחד החליט שארצו קטנה מידי ורצה לשלוט על אזור גדול יותר.
כדי להגביה עצמו ולראות אל מעבר למרחבי ארצו, פקד על 9 צבים לשכב זה על זה והוא ישב עליהם. אודות לגובה הוא ראה עצמו מולך על ממלכה גדולה יותר.
כל הצבים סבלו ושתקו, חוץ מצב אחד בשם מק שהיה בתחתית המגדל.
מק פונה למלך בזהירות ואומר לו שקשה לו וכואב לו. והמלך כמענה למק, מצווה על 100 צבים נוספים לשכב זה על זה ולהגביה את המגדל.

סיפור נחמד אני אומרת לעצמי, בשבוע הבא יום העצמאות וכנראה הם לומדים על זה כחלק משיעורי אזרחות.

מאוחר יותר, בחדשות של 20:00 אני רואה הפגנה של אזרחים בכיכר רבין.
התמונה מדהימה, הכיכר מלאה באנשים עם מסכות, עומדים במרחק 2 מטר האחד מהשני, תמונה היסטורית.

ההפגנה בכיכר רבין, תמונותו המדהימה של חן כליפה לוי.

זה היום הראשון של "החזרה לשגרה", והתסיסה הציבורית היא הגדולה ביותר, מאז שהחל משבר הקורונה.
העצמאים מפגינים בגלל מצבם הכלכלי והם שורפים צמיגים, בנוסף יש הפגנה נגד השלטון בכיכר רבין, ומחאה נגד הלימודים מרחוק.

אני חושבת מה גורם אנשים יוצאים להפגין בימים כאלה כשעדיף להישאר בבתים? זה מסוכן להתכנס ביחד, ובכלל אנחנו במצב חרום וכולם צריכים לעשות מאמץ יותר מאשר בימים רגילים. אבל אז אני חושבת על מוכר הפלאפל, ונזכרת בתמונות של ביבי וריבלין עם הילדים שלהם בליל הסדר. מסתבר שלא כולם נכנסים מתחת לאלונקה.

אני נזכרת בסוף של הסיפור על המלך צב צב. אחרי שהגביה עצמו כשמתחתיו 100 צבים, ולאחר מכן 1000 צבים, מק הצב הקטן מלמטה גיהק, וכל המגדל פשוט התפרק.

האם זה מספיק?

יום שני בבוקר – 20.4.2020
"הקורונה מפחידה אותך?" חברה שלי שואלת.
"לא" אני עונה לה, "לא ברמה האישית, אני לא דואגת לעצמי, אני דואגת לחברה, דואגת שהמחלה לא תתפרץ ואנשים יחלו וימותו" אני מוסיפה.

אני כבר חודש בחל"ת.
נסגרתי בד' אמותיי עם הילדים ובעלי.
כמעט ולא נפגשים עם אנשים, בקושי יוצאים מהבית, רק אם חייבים.
האם זה מספיק ?
האם להסתגר בבית זה מספיק כדי לעזור לחברה?

משפחה

יום שני,  ערב יום השואה – 20.4.2020
"יש לנו במשפחה ניצולי שואה?" הבן שלי שואל.
"לא" אני עונה לו, "למה?".
"בשיעורי הבית אני צריך לכתוב ל"דף יזכור" על מישהו שמת בשואה".

הלימודים מרחוק חזרו אתמול, והיום ערב יום השואה.
"אין לנו במשפחה ניצולי שואה", אני אומרת לו, "אני מעדות המזרח".
"אז מה אני אעשה?" הבן שלי שואל.
אה, בעצם בעלי חצי פולני, אני פתאום נזכרת, אולי אפשר לבדוק עם המשפחה שלו.
"לא נספיק" הבן שלי אומר, "בעוד חצי שעה אני עולה לזום עם המורה ואני צריך להכין את השיעורים לפני".
מה נעשה אני חושבת לעצמי, ואז אני חושבת על אברהם ננצל.

את אברהם הכרתי כשערכתי את הסרט הדוקומנטרי "המלחמה האחרונה ילדי טהרן", איש מדהים, טוב לב, פעלתן, מתרוצץ כמו נער.
אברהם הוא ניצול שואה, נולד בפולין והגיע לארץ ב 1943 לאחר תלאות רבות, יחד עם קבוצה של 1000 יתומים פולנים המכונים "ילדי טהרן".
מתוך משפחה של 11 נפשות הצליחו לשרוד את השואה אברהם ושלושה מאחיו.

במשך 10 שנים עבדתי עם טלילה הבמאית על הסרט.
הסרט מדבר על השנים האחרונות שלהם, של ילדי טהרן שעברו את השואה, נלחמו בכל מלחמות ישראל, בנו את הארץ, ועכשיו בערוב חייהם הם יוצאים לקרב האחרון, קרב משפטי נגד מדינת ישראל.
כשעבדנו על הסרט נפעמתי מהמרץ, האכפתיות והערבות ההדדית של ילדי טהרן. אברהם וחבריו השפיעו על מי שאני היום.

אברהם נפטר בליל הסדר, בדיוק לפני שנתיים, הוא היה בן 92, פעלתן ונמרץ עד יומו האחרון.

 "טוב, תכתוב על אברהם ננצל" אני אומרת לילד, "זה כמו משפחה".

אברהם ננצל

מדעים 

יום שני - 20.4.2020
לילד שיעורים במדעים. אנחנו צופים בסרטון על המערכות בגוף האדם, מערכת הנשימה, מערכת העיכול, מערכת הרביה...
מה הקשר בין המערכות בגוף? נשאלת שאלה בסוף הקטע.
"כל המערכות קשורות" הבן שלי משיב, "בלי מערכת אחת, אי אפשר לחיות".

אני חושבת על הויכוחים בין מערכת הבריאות בארץ שרוצה לשמור על הבריאות ודוחפת לסגר, ובין המערכת הכלכלית, שכולם אומרים שהיא לקראת קריסה, ובין מערכת החינוך שכולם יורים בה חצים ושבלעדיה לא נוכל לחזור לשגרה.

בלי מערכת אחת אי אפשר לחיות, אני אומרת לעצמי.

כלים שלובים

יום שני 24:00 בלילה - 20.4.2020
אני נכנסת לאינטרט, ביבי וגנץ חתמו על הסכם - ממשלת קורונה קוראים לזה.
הקורונה מאפשרת לפוליטיקאים לרדת מהעץ, אני חושבת לעצמי, מאפשרת להם להסביר את המהלכים שלהם לבוחרים.

אני יושבת וקוראת את כל ההסכם. פעם ראשונה שאני עושה דבר כזה, סעיף אחר סעיף.
18 תיקים לגוש הימין, 18 תיקים לכחול לבן ולעבודה. 18 חודשים ביבי ראש ממשלה, 18 חודשים גנץ ראש ממשלה.

אני שמחה שיש ממשלה, זה כמו כלים שלובים אני חושבת לעצמי, אנחנו צריכים ללמוד לחיות אחד עם השני. ימנים, שמאלנים, דתיים, חילונים, ערבים, יהודים, נשים וגברים.

אני לא משלה את עצמי, אני מודעת לזה שלא באמת כולם חלק מהממשלה, ועוד ארוכה הדרך.
אבל 12 חודשים מאז הבחירות הראשונות, 3 מערכות בחירות, 2 גושים שלא הצלחנו להכריע בניהם, וקורנה אחת - יש לנו ממשלה.

איך נראית החזרה לשגרה? והאם אנחנו מצליחים להפנים שאנחנו קשורים זה לזה וערבים זה לזה? מוזמנים להכנס לפוסט הבא "פערים" ולקרוא. לחצו כאן.

נהנתם מהקריאה? הרשמו למייל והיו הראשונים לקרוא את הסיפורים הבאים, הרשמו כאן