תעירו אותי אני רוצה לרדת (3)

יום רודף יום, והאירועים משתנים בקצב מהיר, כבר שלושה שבועות מאז שהתגלה חולה קורונה ראשון בארץ, בתקופה הזו הספקנו לחגוג בר מצווה מאתגרת לילד וגם לגלות שאנחנו לא כל כך חיוניים. הילדים בבית, אני ובעלי בבית והדבר הכי חשוב עכשיו הוא אטמי אוזניים.

אטמי אוזניים

חמישי, בוקר - 19.3.2020
הלמידה מרחוק הופסקה אתמול, הוחלט שהמורים כבר לא חיוניים, הילד מעסיק את עצמו במשחק ספיד סטאק, הרעש הוא נוראי, כאילו מישהו דופק לך במוח ללא הפסק.
אני שולחת לבעל המכולת השכונתית וואטסאפ, "אם תוכל להביא לנו במשלוח: חלב, בצים, גבינה, בשר טחון, שמפו, מרכך ו.. אטמי אוזניים".
כעבור כמה דקות הוא מתקשר, "מה נשמע?" הוא אומר "אנחנו מכינים עכשיו את ההזמנה שלך, למה התכוונת, למקלות האלו שמנקים בהם את האוזניים? "
"לא, אני התכוונתי לאטמי אוזניים"
"אין לנו" הוא אומר
"אנחנו חייבים אטמי אוזניים" אני אומרת, ולא ברור לי איך נעבור את הימים הקרובים.

השתק לשנה

חמישי צהריים - 19.3.2020
כולם שולחים וואטספים, כל שניה הפלאפון מצפצף, סרטונים, בדיחות, פייק נויז, כולם מעודדים אחד את השני ושומרים על קשר.
כל כמה שעות הוואטסאפ שלי שולח לי התראה – מקום האחסון שלך כמעט מלא, מקום האחסון שלך כמעט מלא. אני נכנסת לגלריה ומתחילה למחוק, מוצאת את עצמי מוחקת את אותו סרטון 3 או 4 פעמים.
אני נכנסת להגדרות של אחת הקבוצות ולוחצת על "השתק לשנה" ואז גם לקבוצה נוספת.

בערב מדווחים בחדשות כי רק היום נוספו בארץ עוד 100,000 דורשי עבודה וכי מנין חולי הקורנה בארץ עומד על 677 אנשים. באטליה מתו 427 בני אדם מקורונה ביממה האחרונה והיא עקפה את סין במספר המתים מהנגיף.

בעוד 45 קיפולי נייר תגיע לירח

שישי בוקר - 20.3.2020
"שולחן, אני צריכה שולחן" אני אומרת לבעל. חייבת פינה משלי בבית הזה.
כבר שבוע אני מחפשת שולחן. עוד לפני שידעתי אם נעבוד מהבית או לא, שאלתי בקבוצת הקח תן השכונתית – ואין שולחן.
אף אחד לא מוסר שולחן עבודה, זה נהיה המצרך הכי מבוקש בשוק, אולי למעט האלכוהול ג'ל והמסכות.
"בסדר", אומר הבעל, "תקני שולחן"
"אבל אסור לצאת מהבית, רק לדברים דחופים וחשובים".
"תזמיני בטלפון, שיעשו לך שליחות" הוא אומר

אני מתקשרת לאחת מהרשתות, לא עונים. מתקשרת שוב, לא עונים, מתקשרת שוב, מישהו עונה ומנתק. מחכה קצת, מתקשרת שוב... בסה"כ מסתבר שהתקשרתי לחנות 16 פעם! הגיוני, שפוי, אין לחץ בכלל....

מתקשרת לבעל.. – "מה לעשות, הם לא עונים בחנות?"
"תלכי לשם" הוא מייעץ.
מותר ללכת לחנות? זה דחוף, חיוני? אני כבר לא חיונית כמה ימים...
בסוף אני מחליטה שזה חיוני עבורי ואפילו דחוף כי מדברים על סגר מלא החל ממחר בבוקר.
מתלבטת אם לקחת את הילד איתי לחנות, למה לקחת אותו, זה חיוני? דחוף? אבל מסתבר שהפרמטרים הללו הם לא היחידים. חושבת על זה שגם הוא צריך קצת אוויר, קצת תעסוקה.

נושמים עמוק ויוצאים לקרב, חמושים בכפפות, נייר סופג ואלכוהול ג'ל.
מזמינים מעלית ע"י לחיצה על הכפתור עם הנייר, מקפלים את הנייר, פותחים את דלת המעלית עם נייר, מקפלים את הנייר, לוחצים על ידית הכפתור של קומת הקרקע במעלית, מקפלים את הנייר, פותחים את דלת המעלית עם הנייר, מקפלים את הנייר, לוחצים על הכפתור של דלת הכניסה לבניין עם הנייר ו... נו בטח כבר הבנתם... כשביבי ניסה להסביר מהו הגידול המעריכי של הקורונה הוא אמר שלו יכולנו לקפל נייר 45 פעם היינו מגיעים לירח, בדקתי את זה באתר של מכון דוידסון, זה נכון.

הגענו לחנות, לא נותנים להיכנס. יש יותר לקוחות ממה שמאשרים בהנחיות. מחכים שכמה לקוחות יצאו ואז אנחנו נכנסים.
בכניסה לחנות מדפים מלאים באלכוהול ג'ל – 19 ₪ ליחידה. הילד שואל אם אנחנו רוצים לקנות ואני חושבת על האלכוהול ג'ל שקניתי ב 79 שח ואיזה פראיירית יצאתי.
מבקשים מהמוכר את השולחן שראינו באתר האינטרנט, אבל הוא אזל מהמלאי. כבר אמרתי ששולחן עבודה קטן הוא מוצר נדיר יותר מאלכוהול ג'ל?
התפשרנו על דגם אחר, קצת יותר גדול ואחד העובדים מכניס את השולחן להרכבה עצמית לרכב. אני רואה שהוא ללא כפפות וללא מסכה ומחכה לנסוע משם כמה שיותר מהר.
אני מניעה את האוטו ונוסעת לכיוון הבית – הר הבית בידנו, עכשיו הכול בסדר.

קידוש

ערב שישי -  20.3.2020
שישי בערב, אנחנו מחליטים לעשות קידוש משפחתי ב ZOOM, מאז בר המצווה לא נפגשנו. ההורים שלי מעל 60 והחלטנו במשותף שהם לא נפגשים יותר עם המשפחה. זה קשה להורים שלי וזה קשה לכולנו, אז אמרנו שלפחות קידוש של שישי נעשה ביחד.

סידרתי עם הילדים שולחן חגיגי לארוחת ערב והכל כבר מוכן. בשעה 20:00 בערב וכולם באים, לזום כמובן. ההורים שלי, אחי ומשפחתו, אחותי ומשפחתה. אני רואה שהילדים של אחי כבר בפיג'מה, מסתבר שהם אכלו כבר ארוחת ערב.
זה נחמד לראות את כולם, כל אחד בבית שלו, מנופפים לשלום האחד לשני. אבא שלי עושה קידוש וכולנו אומרים אמן. משוחחים עוד רקע קט ואז מנתקים, מתחילים לאכול, כל אחד לבד עם משפחתו הגרעינית. זה נחמד הזום הזה, אבל זה לא אותו דבר.

גשר צר מאוד...

שבת בבוקר – 20.3.2020
ההנחיות אומרות לשמור על מרחק 2 מטר, לצאת רק עם דחוף וחשוב, מותר לצאת עם בעלי חיים ועם ילדים לסיבוב קצר, לא לגעת במתקנים.
אתמול והיום בבוקר ירד גשם ועכשיו השמש יצאה, הציפורים מצייצות והחלטנו לצאת לסיבוב משפחתי לנשום קצת אויר.
אנו מטיילים ברחוב הראשי בשכונה וזר היה מתבלבל לרגע וחושב שכל הישראלים הם אנשים ממש ספורטיביים – הולכים, רצים, נוסעים באופניים. אומנם שומרים על מרחק אחד מהשני אבל לא ידעתי שיש כ"כ הרבה ספורטאים בשכונה.

אנו מטיילים, נושמים אוויר, מולנו הולכת משפחה, אבא אמא בן ובת כמו בתמונת מראה. שתי המשפחות מתקרבות האחת לעבר השנייה אך המדרכה צרה ואם נעבור האחד ליד השני לא נוכל לפעול לפי חוק שמירת המרחק 2 מטר. אנחנו עוצרים, לא יודעים איך לעבור. ואז אני שומעת את האמא אומרת לילדים "בואו נזוז הצידה", הם זזים ואני נאנחת באנחת רווחה. לא בגלל ה 2 מטר, אלא בגלל שאני מקבלת אישור שההתנהגות שלי עדיין שפויה, זו המציאות שהיא לא נורמלית.

רק עוד כמה שעות של שקט

שבת צהרים - 20.2.2020
אנחנו שומעים על נפטר ראשון מהקורונה בישראל– אריה אבן, בן 88, ניצול שואה, זה כל כך עצוב לי ובא לי לבכות.
אני מתלבטת אם לספר לילדים שנפטר בארץ אדם מקורונה ומחליטה שעוד מעט, נותנת להם כמה שעות שקטות.
בהמשך היום אני מספרת להם, מדגישה שוב ושוב שהוא היה אדם מאודד מבוגר ומאודדד חולה.

הדרמה בשיאה

מוצ"ש 20.2.2020
שבוע שלישי להתפרצות הקורונה בישראל, סיפורי זוועות על מאות הרוגים באטליה ממשיכים להגיע. אני מחליטה להוריד מינון בצפייה בחדשות ואנחנו יושבים ביחד לראות האח הגדול.

דיירי האח הגדול כבר יודעים על הקורונה, סיפרו להם בשידור הקודם, אך מפתיע ואולי לא, דיירי האח הגדול עסוקים בקורונה, אבל יותר עסוקים במריבות בניהם. תקווה וירדן רבות על ליאור והדרמה בשיאה.
גם אנחנו ככה, נמצאים במעין בידוד אך בסופו של דבר עסוקים בדברים הקטנים, מה נאכל היום, מה נראה בטלוויזיה, אצל מי השלט... אני נזכרת בסיפורה של אנה פרנק וזוכרת בעיקר את הרגעים הקטנים, היחסים בין האנשים וההתאהבות.

איזה יום היום?

ראשון - 21.3.2020
הימים מתבלבלים, מתערבבים האחד בשני, השגרה חוזרת על עצמה, צריכה לקחת כמה דקות כדי להיזכר איזה יום היום, אה נכון יום ראשון.
בחדשות מספרים על 883 נדבקים בישראל, 15 מתוכם באופן קשה, 3030 אנשי רפואה בבידוד.

מרגישה מוצפת, וואטסאפים, מספרי חולים, מספרי מתים, ניוז, פייק נויז, פוליטיקה והילדים בשגרת האין שגרה. גם כשילדתי הייתי מוצפת, אירוע רודף אירוע, כל יום עמוס ומלא, שגרה לא מוכרת של הנקה, החתלה וכאבים מניתוח קיסרי, מסתכלת על השעון ומחכה שיעברו כבר 4 שעות כדי שאוכל לקחת משכך כאבים נוסף, ובעיקר ניתוק.  ניתוק מחברים, ניתוק מהשגרה, בקושי מצליחה לדבר עם חברות ולשתף באמת במה שעובר, וגם עכשיו - מוצפת.

חברה משתפת בפוסט בפייסבוק שהיא מרגישה כשלון כהורה ושנופלים לה כל הכדורים מהידיים בג'אגלינג האין סופי, אני רוצה לעודד אותה, להגיד לה שזה טבעי ונורמלי, שלא באמת כולם יצירתיים, מלאי עשייה כפי שזה נראה מהפרסומים של אנשים בפייסבוק. אני אוזרת אומץ מועלה תמונה לא מחמיאה שלי, כי אלו הם החיים האמיתיים.  

האמת, המצב הזה של להיות כל היום בין 4 קירות, עם האין שגרה והדאגות, מוציא אותי מדעתי ואני מתחילה להשתגע ולהיות מדוכדכת.
האם אני אצליח לצאת מזה? הכנסו לפוסט הבא וקראו.

נהנתם מהקריאה? הרשמו למייל והיו הראשונים לקרוא את הסיפורים הבאים, הרשמו כאן