שוברים שגרה (15)

החזרה ההדרגתית לשגרה החלה לפני שבועיים. תקופה זו שאחרי פסח התאפיינה בימים לא פשוטים, יום השואה ויום הזיכרון אשר כתבתי עליהם בפוסטים הקודמים.
ולמרות ההקלות, אצלנו בבית החיים נשארו אותו הדבר, הילדים בבית ואני בחל"ת ואמורה לחזור לעבודה רק בראשון הקרוב.

מגעים

יום שישי - 1.5.2020
בחדשות מספרים על מגעים עם חמאס להשבת השבויים והנעדרים. הקורונה והמשבר הביאו את הצדדים לקדם את עסקת השבויים.
בכותרת הידיעה מציינים שמשפחת גולדין ומשפחת שאול עודכנו שיש מגעים. לא מוזכרים משפחות שני האזרחים הנוספים שמוחזקים בשבי חמאס וזה קצת חורה לי, אבל כשאני מנסה להיזכר בשמותיהם לוקח לי קצת זמן. אני נזכרת שלאזרח האתיופי קוראים אברה מנגיסטו ואת השם של השני, אני נכלמת לספר, אני בכלל לא זוכרת.
אני נכנסת לאינטרנט ובודקת, השני הוא הישאם א-סייד, בדואי מהצפון.

עוד בחדשות מספרים שהממשלה הודיעה שביום ראשון תלמידי כיתות א-ג יחזרו לבתי הספר.
בת"א ובערים נוספות מודיעים שהם יחזרו רק ביום שלישי, כי לא יספיקו להיערך להנחיות החדשות.

אני משוחחת עם חבר שהילד שלו אמור לחזור השבוע לבית הספר.
"אני לא שולח את הילד השבוע" הוא אומר לי, "אני לא רוצה להיות חלק מהניסוי הגדול".
"אתה יודע" אני אומרת בחיוך," ראיתי תמונה שהעלה עופר סין לפייסבוק, הוא ישראלי שחי במחוז ווהאן, נשוי לאשה סינית ויש להם שני ילדים קטנים".
"בתמונה", אני מספרת לו, "רואים ילדים סינים חוזרים לבית הספר, הם עומדים בטור מופתי, עם רווחים אחד מהשני, כולם עם מסכות, ממושמעים בטירוף".
"מה את רוצה הם סינים" הוא אומר לי.
אנחנו צוחקים ואני שמחה שאני בכלל לא נמצאת בדילמה הזו, הילדים שלי גדולים יותר, ובינתיים אין שום תכנית להחזיר אותם לבית הספר.

חוזרים ללימודים בסין, מתוך דף הפייסבוק של עופר סין.

בהמשך היום אני משוחחת עם חבר אחר.
"חייבים לחזור לשגרה" הוא אומר, "יש אנשים שאין להם מה לאכול"."ומה לגבי חזרה לבית הספר?" אני מקשה."חייבים לנסות את זה" הוא אומר "חייבים לחזור לשגרה".

"שמעת שפרסמו היום שחולה קורונה מאומת היה באיקאה?" אני שואלת.
"פסיכי לגמרי" הוא משיב.

לפני עשרה ימים, בעוד רוב העסקים נותרו סגורים, מישהו שם למעלה בממשלה אישר לאיקאה לפתוח. איקאה פתחה והתמונות של עשרות אנשים בתור בכניסה גרמו לכעס גדול בקרב העצמאים ובעלי העסקים.

"איך קוראים להרגשה הזו שלנו כשאנחנו שומעים שבאיקאה היה חולה קורונה?" אני שואלת, "זה לא בדיוק שמחה לאיד, נכון?"
"לא בדיוק שמחה לאיד, אולי זה כעס?"
"תסכול? יחד עם משהו ציני כזה, שאומר שברור שזה יקרה..."
"אולי צחוק הגורל?"
את יודעת חבר שלי אומר "יש אנשים שזה הכניס אותם לדיכאון עמוק, השקעתי את כל כולי, הייתי אזרח ממושמע, ואתם לא מסוגלים לקיים את החלק שלכם בעסקה?"

על מה את חושבת

שבת 16:00 - 2.5.2020 
"על מה את חושבת?" הפייסבוק שואל אותי.
"אני חושבת על אותו אדם שראינו היום ביער במצפה מודיעים". אני רושמת.

שבת בבוקר, נסענו קצת להתאוורר עם הילדים ביער בן שמן. היה יום מושלם בחיק הטבע והילדים אפילו עמדו בתור עם מסכות לקנות מלבי מאיזשהו "גזלן".
שחקנו כדורגל וצלחת מעופפת והיה מושלם, רק שמזווית העין ראינו אדם מבוגר אוסף בבקבוקים מפחי הזבל.
חזרנו לשגרה אני חושבת לעצמי. אנשים מחפשים בפחים.

"הקורונה באה ללמד אותנו משהו" החברה הרוחנית שלי אומרת.
"מה היא מלמדת אותנו? האם אנחנו משתנים?" אני שואלת שוב ושוב בבלוג.

נכון לעכשיו, אני חושבת לעצמי, שבת 2.5.2020, שום דבר לא השתנה.

הישרדות

מוצ"ש – 2.5.2020
אנחנו צופים בפרק הראשון של הישרדות VIP.
אחלה פרק אני אומרת לעצמי, אבל רק התחיל המשחק וכבר הם עסוקים באסטרטגיה.
בפרק מתקיימת תחרות בין שני השבטים והקבוצה שמנצחת היא הקבוצה שהייתה לה אסטרטגיית יציאה.
בתחרות הם אמורים לאסוף כל מיני חפצים חשובים ולהעביר אותם דרך איזשהו פתח לאזור אחר. דקות ספורות אחרי שהתחרות החלה, סמיון מבין שמה שחשוב זה לתכנן את היציאה ומתחיל לפתוח את דרך היציאה. הוא מעמיד את אילנה ליד הפתח ולאט לאט הם מעבירים את החפצים.
"כדי לשרוד צריך אסטרטגיה" אני אומרת לעצמי.

סמיון מוביל את אסטרטגיית היציאה של השבטכדי לנצח צריך אסטרטגייה - השרדות 2020

בפרק הבא אנחנו נראה, שגם כשיש אסטרטגיה המציאות יכולה לטפוח בפנים. כולם רוצים להדיח את נאווה בוקר, הכל כבר סגור, אבל אז במועצת השבט דנה מודיעה שהיא החליטה לפרוש ונאווה ניצלת מהדחה.
גם בארץ מתחילה להיות אסטרטגיית יציאה, אבל ברור לכולם שלא באמת אפשר לשלוט במציאות.

סתגלתנות

יום ראשון 8:00 - 3.5.2020
אני משאירה את כולם ישנים, את הילדים ואת בעלי ויוצאת לעבודה.
זו לא המציאות שהכרתי לפני שיצאתי לחל"ת. רוב האנשים עם מסכות ואין פקקים. אבל דבר אחד לא השתנה – במרכז ת"א – אין חניה.
אני עושה סיבוב ועוד סיבוב, במשך 20 דקות ובסוף אני מצליחה למצוא חניה.

בכניסה לבניין השומר מודד לי חום, זה מצחיק אותי נורא, אבל אני מתמסרת לריטואל החדש וממהרת למשרד לפגוש את החברים.
איזה כייף להיפגש, כולנו נרגשים. נראה שרוב הצוות קצת שוקיסטי מהחזרה לשגרה, אבל אנחנו יושבים במעגל, מרוחקים קצת האחד מהשני, והמסכות ירדו כבר מזמן.

אני נזכרת בתאוריית המעברים. סיפרתי עליה כשיצאנו לחל"ת ותוכלו לקרוא עליה כאן. ומבינה שהנה אני שוב במעבר, משהו מסתיים ומשהו חדש/ישן מתחיל, ואני מחליטה לא לעשות עם זה כלום ורק לנשום.

עוברים יום או יומיים ואנחנו יוצאים מהשוק ומתחילים לעבוד במלוא המרץ.
"אנחנו סתגלתניים" חברה שלי אומרת.
"תחשבי על האנשים בשואה, איך למרות שהיו במחנות ריכוז, הם הצליחו לקיים חיי משפחה, חיי תרבות, התחתנו, חגגו, אהבו".
"אנחנו סתגלתניים" אני מסכימה.

היום הראשון בעבודה, מי שמוצא פטנט איך שמים מסכה וגם רואים משהו יקבל פרס!

בוקר טוב

יום שני - 4.5.2020
בדרך לעבודה אני עוברת ליד בית ספר. זהו היום הראשון שבו סוף סוף תלמידי כיתות א-ג חוזרים ללימודים.
שער הכניסה לבית הספר מקושט בבלונים ואני עוצרת להסתכל.
הילדים והוריהם עומדים מחוץ לבית הספר, עם מסכות ופתק המאשר שהילד או הילדה בריאים. הם אומנם לא עומדים בסדר מופתי כמו הילדים הסינים, אבל הילדים שומרים מרחק האחד מהשני, חלקם אף מחזיקים להורים את היד, צמודים אליהם יותר מתמיד.
אחד אחד הילדים נכנסים, את פניהם מקבלים 2 מורות.
"יהלי בוקר טוב" אני שומעת את אחת המורות אומרת בקול מתנגן.
הילדה צועדת קדימה "מה שלומך?" המורה שואלת בחום.
ההתרגשות מציפה אותי, 53 יום, וסוף סוף הילדים מתחילים לחזור לבית הספר.

קורוני

יום שלישי - 5.5.2020
שבע בבוקר, מלא טלפונים, הודעות, וואטסאפים. ״יש גור חתולים תקוע בגלגל של הרכב שלכם, הוא יילל כל הלילה, תזהרו לא לדרוס אותו!״
בסדר, בסדר, קודם נתעורר, אני אומרת לעצמי.

בעלי והילד יורדים לראות מה עם החתול.
עוברות 5 דקות והם נכנסים הביתה מאושרים, אוחזים את הגור בידיים.
איזה גור חמוד הם אומרים, מלטפים אותו, נותנים לו חלב, גבינה והוא ממשיך ליילל בלי הפסקה.

"אמא, אפשר להשאיר אותו?"
"לא".
"אמא, אפשר שהחתול יישאר אצלנו?"
"לא".
"אמאאאא... "
"לא!!!"

אני מבקשת מהילד להוריד את החתול למטה לגינה.

״אמא, החתול על גלגל של אופנוע" הילד שולח לי הודעה, "הוא לא מצליח לרדת, ומיילל בלי הפסקה״.
מה קורה עם החתול הזה אני אומרת לעצמי, רק עכשיו חילצנו אותו מהגלגל של הרכב, הוא לא רוצה לתת לנו קצת שקט..
"אולי נקרא לו קורוני?" אני אומרת לילדים, אבל הם לא כ"כ רוצים.

בעלי יורד למטה, מוריד את החתול המטורלל הזה מהגלגל וכולנו מאושרים. תם האירוע.

לא עוברות חמש דקות ואני מקבלת הודעה מהילד.
״אמא, החתול תקוע עכשיו על עץ!"

כדרך אגב, בסוף גילינו שזה לא חתול, זה... חתולה!

קורוני החתולה :-)

לשבור שגרה

יום שלישי 14:00 - 5.5.2020
בבוקר כשהילד היה למטה הוא פגש שני חברים, ולראשונה מאז שהקורונה התחילה אני מרשה לו להזמין אותם הביתה.
הם משחקים ומפטפטים, עוברים מהבית שלנו לבית שלהם וחוזרים אלינו שוב. אם זה היה תלוי בהם הם היו נשארים אחד עם השני כל היום.
"היינו צריכים חתול תקוע על העץ כדי לשבור שגרה" הבן שלי אומר.

שחמט

יום שבת - 9.5.2020
לפני כמה ימים הודיעו שמותר שהסבא והסבתא יפגשו עם הנכדים.
ההורים שלי גרים בירושלים, ובמשך כל התקופה הזו נפגשנו איתם רק פעם אחת, וגם זה היה ביקור קצר כשהם עומדים בחלון ואנחנו למטה.

"תבואו אתם לבקר אותנו" אני אומרת להם, ונזכרת בפוסט שהעלתה גלית רויכמן ושכתבתי עליו כאן. 
בפוסט היא דברה על כך שהמבוגרים הם לא אוכלוסיה חלשה, הם עוגן והשראה לנו, והתמיכה שלהם בנו לא פחות חשובה. 

ההורים שלי נענים לאתגר ואנחנו מחליטים להיפגש בפארק ליד הבית שלנו בתל אביב.
כשאני מגיעה לפארק אני רואה עשרות משפחות יושבות עם בני המשפחה המבוגרים. חלקם מרוחקים יותר עם מסכות, חלקם קרובים יותר. זה היה מחזה מרגש  מאוד, בני המשפחה מתאחדים אחד עם השנים, מדברים, צוחקים, משחקים, משפחות, הורים, ילדים ונכדים.

אני מתקדמת עוד קצת ורואה אותם, את ההורים שלי, יושבים בכיסאות שהביאו מהבית, בשמש באמצע הדשא ומחכים לנו.
אין חיבוקים, אין נישוקים, שומרים על 2 מטר ואפילו קצת יותר. אבל ההורים שלי נראים פורחים, כאילו בבת אחת חזר להם הצבע לפנים.

הבן שלי רוצה לשחק עם אבא שלי, אבל אנחנו לא מרשים להם לשחק כדורגל.
"תשחקו במשהו אחר" אני אומרת, מה באפשר לשחק?
הם מוציאים פלאפונים ותחילים לשחק שח-מט האחד נגד השני.

חודש מאי, באמצע הפארק, שלוש דורות, וסבא ונכד, משחקים שח מט.

מטומטמת

יום ראשון 16:30 - 9.5.2020
לפני שבוע חזרתי לעבודה. אחרי חודש וחצי בחל"ת.
ביומיים הראשונים הייתי קצת שוקיסטית, אבל לאט לאט נכנסתי לעניינים והתחלתי להנות.
היום עובר מהר, כייף לפגוש את החברים מהעבודה, לשמוע מהמשתתפים שלנו כמה הם מתגעגעים.
השעה 16:00 ואני חוזרת הביתה, חושבת על הילדים שעדיין לא חזרו למסגרות, ותוהה איך עבר עליהם היום.
אני נוסעת לי ברחבי ת"א, "וואלה התחילו פקקים" אני אומרת לעצמי, "איזה כייף שגרה פקקים". אני שמה מוסיקה נחושה להנות מהרגע, אפילו פקקים לא יפריעו לי להנות מהחזרה לשגרה.
המוסיקה מתנגנת ואני עושה טעות... נכנסת לצומת מלאה, אומנם היה אור ירוק, אבל כמה שניות אחרי שנכנסתי לצומת הבנתי את גודל הטעות... אין סיכוי שהמכוניות שלפני יתקדמו לפני שהרמזור יתחלף לאדום.
אני מתפללת בליבי ודוחפת את המכוניות בדמיון, תתקדמו תתקדמו, אני מתחננת, אבל הרמזור מתחלף לאדום, ואני יחד עם עוד כמה מכוניות באמצע הצומת, חוסמים את הנתיב לרכבים הבאים מימין.
סליחה אני לוחשת בלב, מתנצלת.. טעיתי. והנהגים ממשיכים לצפור. רוכב אופנוע אחד מצליח להשתחל בין המכוניות, הוא נותן בי מבט מלא זעם : מטומטמת! הוא צורח עליי.
איכשהו המכוניות מתחילות להתקדם, ואני באנחת רווחה מצליחה לפנות את הצומת, נוסעת לי לאיטי ורואה מקבץ נדבות מתנדנד בין הנתיבים, אני לא פותחת את החלון וממשיכה לנסוע.

האם למציאות הזו כל כך מיהרנו לחזור?

מה קורה בהמשך? הרשמו למייל והיו הראשונים לקרוא את הסיפורים הבאים, הרשמו כאן