סיפור (17)

זה נראה כאילו היה זה אתמול, אבל עברו 3 חודשים מאז שמגפת הקורונה הגיעה לארץ.
הראשונים שהגיעו היו נוסעי "ספינת הקורונה" היפנית, אשר הוכנסו לבידוד מיד כשהגיעו, ובדיוק לפני 3 חודשים אובחנה אחת מהן כנשאית.
כמה ימים לאחר מכן יגיע לארץ חולה הקורונה הראשון שנדבק באיטליה, ההוא מהפיראט האדום, ומאז הכל היסטוריה או היסטריה.
והנה שלושה חודשים אחרי, נראה שאנחנו יוצאים מזה וצועדים בדרך המלך לשגרה הישנה והטובה.

מספרים

יום חמישי 12:00 בלילה - 21.5.2020
אני נכנסת לבלוג וקוראת את הפרקים הראשונים שכתבתי לפני חודשיים וחצי.
את כתיבת הבלוג התחלתי ב 4.3.2020, וזה מדהים אותי איך בהתחלה עקבנו אחר כל נדבק, כל נפטר ועכשיו כבר לא.
בתחילת הקורונה המספרים והשמות היו חשובים, ידענו על ההוא מהפיראט האדום, שיננו בע"פ את מסלול הצליינים, יכולנו לספר שחולה 321 לא קיים בכלל.
ואילו עכשיו מאז שהחלה הירידה במספר החולים, הפסקנו לספור.
בתחילת הקורונה כל חולה היה חשוב ועכשיו כבר לא.

בחדשות אני שומעת שבשכונת בנווה עופר, שכונה בתל אביב שנמצאת קרוב אלינו, יש 3 או 5 או 10 נדבקים חדשים, אבל אני כבר לא באמת מתעניינת במספרים.
אני רק מוודא שאין נדבקים בשכונה שלי וממשיכה בשגרת החיים.

אני כבר לא לוחצת על  הפתורים במעליות עם נייר, והשרב הכבד בכלל גרם לי להוריד את המסכה.
בשבת הקרובה אנחנו אמורים להיפגש לראשונה עם כל המשפחה לפיקניק משותף, ואבא שלי אפילו חושב לחזור לעבודה.

לשנות

יום שישי - 22.5.2020
"למה בחרת להיחשף, ולספר על החיים שלך בבלוג?" חברה שלי שואלת.
"כי אני מאמינה בכוח של הסיפור לשנות" אני עונה לה.

אחרי 12 יום שלא כתבתי כלום, אני מעלה פוסט בפייסבוק.
בפוסט אני משתפת שהחזרה לשגרה קשה לי ומציפה אותי, ושאני רוצה עוד קצת מהשקט הזה שהיה בקורונה.
חברה אחת כותבת בתגובות: "בהרצאה ששמעתי השבוע התברר כי תשעה מתוך עשרה אנשים רוצים לחזור לזמן הקורונה, הייתם מאמינים?".
משמחת אותי התגובה הזו, אני לא לבד בהרגשה הלא הגיונית הזו.
חברה אחרת כותבת ש"הקורונה זה כמו נוסטלגיה רחוקה, כשהיא הייתה באוויר התלוננו, וכשהיא הסתיימה אנחנו מסתכלים אחורה בגעגוע".
אני עדיין לא מרגישה שהקורונה מאחורינו, אבל יש בזה משהו, יש לנו נטייה ליפות את העבר, אני חושבת לעצמי.
וחברה אחרת כותבת "זה בדיוק מה שאני מרגישה" היא כותבת, "אני כבר מתגעגעת לשלווה של הקורונה".
ואני חושבת לעצמי שרק בשביל מה שכתבה החברה הזו, היה שווה לכתוב את הפוסט הזה.

כמה דקות לאחר מכן אני נופלת על פוסט בפייסבוק, של בחורה שחושפת באומץ לב כביר את סיפורה האישי.
היא מספרת שבגיל 14 התאהבה בנער בן 16, שלאט לאט הוא שכנע אותה שהוא היחיד שאוהב אותה, והרחיק אותה מהמשפחה מהחברים.
היא מספרת שלקח לה שנים להצליח להוציא את עצמה מהקשר הזה, אבל היא הצליחה לעשות זאת.
היא משתפת את סיפורה כדי לעזור למי שאולי נמצאת במצב הזה, היא משתפת את הסיפור כדי שאנשים ישימו לב לנורות האדומות כשהן מופיעות.
אישה אמיצה, מספרת את סיפורה.

משגעים את ההורים

שבת - 23.5.20
פיקניק משפחתי ראשון.
אחרי השרב הכבד שהיה כל השבוע, יצאה שבת מדהימה. מזג אוויר פשוט מושלם, והחלטנו להיפגש כל המשפחה.
פעם ראשונה, מזה חודשיים וחצי, שאני והאחים שלי נפגשים יחד הם ההורים והילדים.
אנחנו לא שומרים מרחק ואפילו לא הבאתי מסכות.
הילדים משחקים אחד עם השני וגם אנחנו מתערבבים, רק את ההורים שלי אנחנו משגעים.
הבאנו להם שולחן נפרד, ואנחנו כל הזמן אומרים להם ולנכדים להתרחק, ומסדרים להם 2 כיסאות בקצה המעגל.

מצד אחד זה כזה טבעי להיפגש, כרגיל כאילו כלום, מצד שני השמירה על ההורים כמו תמרור כזה, זה עוד לא נגמר הסיפור הזה.

משפט

יום ראשון - 24.5.2020
המשפט של ביבי החל, כמה עצוב.
ביבי הוא אלוף התודעה, והוא מבין היטב מה הוא צריך לעשות, הוא מבין שתמונה אחת יכולה לספר סיפור.
הוא מורה לחברי הכנסת התומכים בו לבוא לבית המשפט, והם מצטלמים לתמונה קבוצתית.
תמונה אחת בלבד, וגם אם אחריה יבואו אלפי מילים, זה כבר לא יהיה משנה. 

סדנת כתיבה

יום שני, 11:00 - 25.5.2020
בתקופה האחרונה התחלתי ללמד סדנאות כתיבה, והיום היה המפגש הראשון של סדנה נוספת שפתחתי.
חלק מהמשתתפים הצטרפו מסקרנות ורצו לראות איך הם מתחברים לכתיבה, וחלק מהשמתתפים רוצים לכתוב את סיפור חייהם.

"תגידי, מה זו הסדנה הזו שאת מלמדת?" חבר שלי שואל אותי.
"אני מלמדת לכתוב סיפורים קצרים" אני עונה.
"למה דווקא סיפורים?" הוא שואל.
"כי אנחנו מגיבים לסיפורים, אנחנו מושפעים מסיפורים, וכולנו מספרי סיפורים" אני אומרת לו.
"החיים שלנו הם רצף של סיפורים שסיפרו לנו, או סיפורים שאנחנו אנחנו מספרים לעצמנו" אני אומרת.
"והם מצליחים לכתוב, התלמידים האלה שלך?"
"בטח" אני אומרת לו, וחושבת על ספלי הפורצלן שלקחו אותנו לסיפור ילדות מופלא, על צעצועים של נכדים שסיפרו לנו סיפור שלם על הקורונה, והיה גם סיפור על ילד מקבץ נדבות, שרואה הכול בעיניים טובות, ועולם קסום החל להבנות.

סיפור

יום שני , 16:00 - 25.5.2020 
אני מכירה את השומר הזה כבר כמה שנים, הוא נמצא בכניסה לבניין המשרדים כאילו היה כאן תמיד.
"שקט כאן", אני אומרת לו כשאני נכנסת לבניין.
"משעמם" הוא אמר, "אנשים לא מגיעים, אין עם מי לדבר".
"שיגמר כבר ונחזור לשגרה" אני מוסיפה.

אני אפילו לא זוכרת איך, ומה בדיוק באווירה של השקט המדומה גרם לזה, אבל התחלנו לדבר על פוליטיקה.
"הוא גאון, ביבי" הוא אומר לי, "הוא מסובב את כולם על האצבע הקטנה שלו".
"כן, לגמרי מסובב את כולם על האצבע הקטנה" אני מסכימה.
"רק אריק שרון הצליח לסובב את ביבי" הוא מוסיף "שרון לא נמצא היום, וביבי מסובב את כולם".
"הוא יותר חכם מאבא שלו, שהוא פרופסור" הוא אומר לי, "הוא הזיז את כל המתנגדים שלו "את גדעון סער, את בנט".
"גם את ליברמן" אני מוסיפה.
"כן גם את ליברמן" הוא אומר.

"רק שרון היה יותר חזק ממנו, אבל הם עשו על שרון פולסא דנורא" הוא מוסיף.
"מה פתאום" אני אומרת.
"כן, איך את חושבת שהוא נהיה חולה פתאום?"
אני לא מאמינה בפולסא דנורא, אני לא מאמינה בכוחות החושך האלה, אני יותר מאמינה בסיבה ותוצאה.
שרון היה מבוגר לכן חלה פתאום, ככה כמו כל אדם. ולגבי רצח רבין, אני מאמינה שפשוט הסיתו את יגאל אמיר ואז הוא רצח את רבין. ככה אני רוצה לחשוב.
"בטח זה אמיתי" הוא אומר לי "פולסא דנורא זה אמיתי".

"כשהייתי ילד שמה בגולה" הוא מספר לי, "ערבי אחד פגש יהודי ברחוב והתחיל להכות אותו מכות רצח. היהודי הזה שהיה חכם גדול הלך הביתה, לקח ריאות של חיה ומילא אותם במים, ואז היהודי אמר משפט אחד מהתורה, מתהילים, ולאט לאט כשהמים יצאו והריאות התכווצו, גם האיש החל לרזות ולחלות" הוא מספר לי.
"הערבי היה חולה מאוד, והאמא של הערבי שאלה אותו, עשית משהו ליהודי? והערבי אמר כן."
"האמא הלכה והתחננה ליהודי, השתטחה לפניו, שיעצור את זה. והיהודי הסכים, אבל בתנאי אחד, שהערבי לעולם לא יפגע ביהודי" הוא מנופף באצבעו לעברי לאות תוכחה.
"הערבי הבטיח, ואז היהודי מילא את הריאות במים, אמר תפילה הפוכה והבן אדם הבריא ואפילו התגייר בסוף."
"את רואה מה זה הכוח של היהדות?" הוא אומר לי.

לרגע הסיפור המושלם, והשכנוע העצמי של השומר, מצליחים לערער אותי, אולי יש דבר כזה כוחות מאגיים שבני האדם יכולים להשתמש בהם?
איזה כוח יש לסיפור שמסופר היטב אני חושבת לעצמי.
סיפור טוב יכול לשנות אותנו, סיפור טוב יכול לגרום לנו לעשות מעשים, סיפור טוב, ובמיוחד כשהמספר כריזמתי ומאמין בסיפור בעצמו, יכול לשנות את ההיסטוריה.  

יש ימים, במיוחד עכשיו כשאני כותבת את הבלוג, חוויות היום יום מתבלבלות לי בראש. ברגעים אלו אני שואלת את עצמי אם יש טעם להמשיך ולכתוב.
אבל אז יש רגעים שבהם הקסם קורה. הדברים מתחברים, הקשרים מתגלים והמשמעויות נבנות.
כי איך יכול להיות שדווקא ביום שאני פותחת סדנה בה אני מלמדת "איך כתוב סיפור",
אני שומעת מהשומר סיפור שלם, המדגים באופן מדהים את עקרונות כתיבת הסיפור המנצח?

אויר לנשימה

אני פותחת את הפייסבוק ונופלת על פוסט של יעל פורמן.
יעל עובדת כמי שכותבת עדכוני מעקב על מצב הקורונה בארץ ובעולם, עבור מכון דוידסון.
היא מכירה את התהליכים וההתמודדות עם הקורונה בכל העולם, והיא כותבת: 

"בארץ יותר מדי אנשים, במקום לשמוח שפעלו פה מהר, ועצרו את הדבר הזה כשהוא עוד היה קטן וניתן לשליטה, כל הזמן תוהים למה בארץ זה לא היכה גרוע, תוך התעלמות מכל מה שנעשה.. 
זה היה אפקטיבי. זו מחלה מדבקת. הפרדנו בין אנשים, אז היא לא הדביקה. כזה קל..." 

יעל כותבת שהצעדים שנקטו בהם בארץ עד עכשיו, היו אפקטיביים והם אלו שעצרו את התפשטות הקרונה בארץ.

אני זקוקה לפוסט הזה כמו אוויר לנשימה.
אני צריכה להאמין שיש היגיון בכל מה שהתרחש בשלושת החודשים האחרונים.
אני צריכה להאמין שכל מה המאמצים שעשינו עד עכשיו לא היו לשווא.
אני צריכה להאמין שזה ממש הכרחי וחשוב שהבן שלי יהיה חנוק כל היום עם מסכה בבית הספר.
אני צריכה להאמין שהשארת הורינו לבד בחגים זה היה לטובתם.
אני צריכה להאמין שיש מבוגר אחראי שבאמת איכפת לו, ושלא משחקים בנו בשל אינטרסים אישיים.
אני זקוקה לפוסט הזה כדי שהסיפור שמספרים לנו, ואנו מספרים לעצמנו יהיה הגיוני, ואני אוכל לחיות אתו בשלום.
אני זקוקה לפוסט הזה כדי להאמין וכדי לא להשתגע.

בדיחה מאת: אלון רותם

עבודה

יום רביעי - 27.5.2020
אחרי חודשיים וחצי, אבא שלי חזר לעבודה.
אבא שלי כבר לקראת פרישה. בימים הראשונים של הקורונה, כשהוא הפסיק ללכת לעבודה, הודיעו לו שאין טעם שיחזור לעבודה כשהקורונה תגמר, וכדאי כבר שיצא לפנסיה.
בינתיים לא מצאו לו מחליף, וגם אבא שלי שבזמן הקורונה צפה בכל התוכניות האפשריות בטלוויזיה, וחווה קצת את ההרגשה של להיות בבית, הבין שהוא ישתגע אם יצא לפנסיה, והחליט לחזור לעבודה.

אני לא כ"כ מרוצה מזה ואני גם קצת חוששת, אולי עדיף שיישאר בבית בגלל הקורונה וכל זה, אבל כשאני רואה אותו בתמונות שהוא שולח לנו בקבוצת הוואטסאטפ המשפחתית, תמונות שלו עם החבר'ה מהעבודה. אני רואה אדם מאושר, חיוני ואהוב, ובבת אחת אני מתמלאת באושר.
איזה כייף שיש שגרה.

ריטואל

יום שישי - 29.5.2020
חג שבועות הגיע, ולהבדיל מליל הסדר אותו חגגנו לבד, בחג הזה נסענו לקיבוץ להורים של בעלי.
איזה סופשבוע נהדר, מזג אויר מושלם, אנחנו מתערבבים עם ההורים והאחים של בעלי, אין גבולות ולא שומרים על 2 מטר.
רחצנו בדן, אכלנו ארוחת חג, עשינו על האש, הכול כמו בכל שנה. ורק הטקס המסורתי של שבועות היה במתכונת אחרת. כדי למנוע התקהלות, האירוע השנתי במרכז הקיבוץ הוחלף בשיירת טרקטורים שנסעה ברחבי הקיבוץ וחילקה תירס וארטיקים לילדים.

בערב בעלי ניגש אליי ומספר לי שיש עליה דרמתית בנדבקים, ושכנראה עוצרים שוב את הלמידה בבתי הספר.
אני מתעצבנת עליו ולא מאמינה לו.
ברגע אחד אנחנו חוזרים לריטואל הקבוע שהיה לנו בשלושת חודשים האחרונים.
הוא מעדכן אותי בהתפתחויות שעה לפני כולם, אני מתעצבנת עליו ואומרת לו שהוא הוזה, ומגלה כעבור שעה שהוא בעצם צודק, ושהמציאות טופחת לנו שוב בפנים.

בחדשות מספרים על 101 נדבקים היום, וששוקלים לבטל את הלימודים בחטיבות הביניים ובתיכונים.

מסתבר שהקורונה לא מאחורינו, ונראה שלסיפור הזה יהיה עוד המשך...

מה קורה בהמשך? הרשמו למייל והיו הראשונים לקרוא את הסיפורים הבאים, הרשמו כאן