שגרה בימי הקורונה

עבר יותר מחודש מאז שהלימודים בבתי הספר פסקו, בזמן הזה חגגנו בר מצווה לילד, שרנו "מה נשתנה" בליל הסדר, והחיים נכנסים לסוג של שגרה.
עם זאת, כל יום מרגיש כמו שבוע, הימים מלאים בהתרחשויות, בשינויים, טלטלות והפתעות...

סולחה

יום רביעי בצהריים, חג שני של פסח - 15.4.2020
לא יודעת למה, אבל משהו באווירה השתנה.
בחדשות לא מפסיקים לדבר על אסטרטגיית יציאה ועל החזרה לשגרה.

ואנחנו, כמעט לא יוצאים מהבית, אבל שומעים קולות מהרחוב, הרבה יותר מששמענו בחג הראשון. קולות של ילדים, קולות של מבוגרים. אווירה של סוף מסלול.
"באו גם נצא קצת" אני אומרת לבעלי ולילדים.

מתחת לבניין אנחנו רואים שכנים יושבים על הדשא, אנחנו לא מתקרבים אליהם, מחליפים כמה מילים מרחוק.
"נהיינו כמו איזה סוציומטיים" השכנה שלי צוחקת.
"כן" אני אומרת לה, והולכת עם הילד לשחק כדורגל בגינה ציבורית מרוחקת, שם אין אנשים.

בערב יש מימונה. איזה כייף מימונה, כולם עושים מימונה, בזום כמובן.

חברה שלי מתקשרת "עושים היום מימונה שכונתית בזום, את מצטרפת?"
"לא נראה לי" אני אומרת לה, "זה נראה לי התעללות נפשית, לראות אחרים עושים מימונה, אוכלים ונהנים".
"טוב נראה, אולי אני אצטרף לזום" היא אומרת.
"את יודעת למה התחילו עם המנהג הזה של המימונה? אני שואלת אותה.
"לא" היא עונה.
"בגלל שבחג הפסח, היהודים שגרו במרוקו, לא נכנסו לבתים של השכנים המוסלמים, בגלל החמץ. ולכן כשהחג היה יוצא, הם היו מזמינים את השכנים אליהם הביתה, כדי לשמור על היחסים הטובים" אני מסבירה.
גם עכשיו אנחנו לא מכניסים אנשים הביתה" היא צוחקת.
"את יודעת, לפני יומיים, חבר של בעלי הביא לו משהו, ולא הכנסתי אותו, היה לי מזה לא נעים" אני אומרת.
"כשתגמר הקורונה נצטרך לעשות מימונה אחת גדולה", אנחנו צוחקות.

לייב

יום חמישי - 16.4.2020
הבן שלי מדווח לי: את יודעת, יש בארץ כבר 12,000 חולים, 140 מתים.
אוף אני אומרת לעצמי, למה הילד צריך לדעת את זה. אבל הנתונים מופיעים בכל מקום. מספרים גם שהלילה הייתה עליה ונפטרו 14 איש.

אני נכנסת לפייסבוק, וקוראת שנפטר רב שגר בשכונה הסמוכה, הוא נפטר מקורונה.
לפי התגובות של האנשים, אני מבינה שהוא היה רב מאוד אהוב ומוערך.

בהודעה הם כותבים, שבגלל המצב לא ניתן לבוא ללויה, אך מי שמעוניין לקחת חלק בלוויה, מוזמן להיכנס לקישור בלייב.
לא יודעת למה, אבל אני לוחצת על הקישור.
אני לא הכרתי את הרב, אבל אני לוחצת על הקישור.

אני רואה מולי לוויה בשידור חי.
אני נבהלת, וסוגרת מיד את הקישור.
לא רוצה לראות.
לא רוצה לשמוע.
לא רוצה לדעת.

תקווה

יום חמישי - 16.4.2020
בחדשות מספרים שהסתיים הזמן שניתן לגנץ להרכיב ממשלה. הוא לא הצליח להקים ממשלה.
אני כועסת, חודש וחצי אחרי הבחירות השלישיות והם לא הצליחו להקים ממשלה, הכול אינטרסים של פוליטיקאים, אני חושבת לעצמי, מה הפלא שאנשים מאבדים את האמון.

"מה אתה אומר" אני שואלת את בעלי, "נחטוף בסוף קורונה?"
"לא יודע" הוא עונה.
"נקווה שיהיה כבר חיסון" אני אומרת, "ואם לא, אז שלפחות הקיץ המתקרב יעזור לנו".

4 כוסות

יום חמישי - 16.4.2020
מישהו מצלצל בדלת.
אני עדיין בחל"ת, בעלי עובד מהבית ולא קבע עם אף אחד, מי זה יכול להיות?
אנחנו פותחים את הדלת, זה השליח של הסופר. המשלוח שהזמנו לפני החג הגיע!
לכל מי שזוכר, עוד לפני החג הזמנו משלוח מהסופר, אבל הוא לא הגיע.
כתבתי על מערכת היחסים שלי עם הסופר, והודעת "דרכנו לאן" שקיבלתי מהסופר בפוסט קודם, ואתם מוזמנים לקרוא על זה בפוסט מצחיק במיוחד.

אבל בכל מקרה, המשלוח מהסופר סוף סוף הגיע, אנחנו מאושרים, חיכנו למשלוח מלא זמן.
חג הפסח הוא חג הצליאקים ויש מלא מוצרים ללא גלוטן, אבקות מרק, וופלים, בצק עלים, פסק זמן ללא גלוטן... הצליאקים קונים בפסח מוצרים, ושומרים לכל השנה.
אנחנו פותחים את השקיות וחשכו עיננו, כל הדברים שבאמת חיכנו להם לא הגיעו!!
לוקח לי כמה רגעים ואז אני קולטת בייאוש, פסח נגמר אתמול, ולכן כל המצרכים שקיבלנו מהסופר הם מוצרים רגילים, לא כשרים לפסח.
מה שבכל אופן כן הגיעו, אלו אטמי האוזניים שהזמנתי והיין. היין איתו היינו אמורים לשתות את 4 הכוסות בערב החג.

המשלוח מהסופר שהגיע לאחר שהחג הסתיים :-)

את מרגישה בהבדל?

יום שישי בבוקר - 17.4.2020
אמרו שהיום יהיה קר וירד גשם. אנחנו מסתכלים מבעד לחלון, ויש יום מקסים.
"בואי נעשה "על האש" בעלי אומר.
"היום?" אני שואלת.
"כן" הוא אומר בפשטות.
אתמול נגמר חג פסח, ובכל השבוע האחרון הרחנו את הריח של "העל-האש" שעשו השכנים.
"אבל מי עושה 'על האש' בשישי בצהרים?", אני אומרת.
"מה ההבדל בין היום לאתמול" הוא שואל.
אין הבדל, אני חושבת לעצמי, כל הימים מרגישים אותו דבר.

עם הטענה המוחצת של בעלי, אנחנו יורדים מתחת לבית.
מדליקים מנגל קטנטן שהיה לנו, לוקחים בשר לארבעה, ירקות וכסאות, וההברקה היומית: בעלי לוקח קרש גדול ומתקין סל על העץ.
הילדים מבסוטים, קולעים לסל, אנחנו יושבים בשמש, עושים על האש, כאילו אין קורונה מסביב.

קולעים לסל שבעלי התקין בדשא מתחת לבית :-)

מנוחה

02:00 בלילה, בין ה 17.4.2020 ל 18.4.2020
אני יושבת לכתוב את הבלוג, זה כייף לכתוב בשעות האלה, כולם ישנים ויש שקט.
"איזה יום היום?" אני שואלת את עצמי, ולא מצליחה להיזכר.
"איזה יום היום?"
"אני מקווה שבבוקר לא יהיה יום ראשון, כי חוזרים ללמידה מרחוק" אני מתחילה להיבהל.
אני מסתכלת ביומן, איזה מזל, כשאקום בבוקר יהיה שבת, עוד יום מנוחה.

פו הדב

תל אביב מבעד לעדשה

שבת - 18.4.2020
יום שבת ויפה בחוץ.
"מה דעתכם, שניסע ברכב ארבעתנו ונצלם את תל אביב?" אני אומרת.
בעלי מסכים מיד, הילדים עוד מתלבטים, אבל בסוף מחליטים להצטרף.

ארבעה בטויוטה אחת, חמושים באלכוהול ג'ל, מסכות ו3 מצלמות.
מאוד רציתי לצלם, ולחדש את תחביב הצילום הישן שלי, אבל מצאתי את עצמי בתפקיד הנהגת.

אני ממש מתרגשת, מאוד מסקרן אותי לראות מה קורה בתל אביב, יש אנשים ברחובות? אין אנשים ברחובות?

אנחנו נוסעים ויש הרגשה מוזרה, מצד אחד יש מכוניות ויש אנשים ברחובות, הרבה יותר ממה שציפינו לראות. ומצד שני אני מצליחה לנהוג ממש לאט, כדי שהחבר'ה יספיקו לצלם, ואף אחד לא צופר לי. בכל מקום שאנחנו רוצים לעצור, אני מצליחה לעצור כמעט ללא בעיה. זה מדהים אני חושבת לעצמי, בימים של שגרה זה לא היה מתאפשר.

אנחנו מצלמים את נתיבי איילון, את הסינמטק, את שדרות רוטשילד, שם אנחנו רואים דיי הרבה אנשים, זוגות, משפחות, אנשים רוכבים על אופניים, אבל רובם עם מסכות, שומרים מרחק אחד מהשני.
אני ממשיכה לנהוג ברחבי תל אביב, והרכב כמו על אוטומט נוסע לכיוון העבודה שלי.
אתם רואים, אני מראה לילדים ולבעלי את הבניין המיוחד ברחוב בלפור, כאן אני עובדת.
לא הייתי כאן כבר חודש אני חושבת לעצמי, מלא זמן עבר.

אנחנו ממשיכים לנוסע לחוף הים, עוברים ליד מלון דן.
"זה מלון הקורונה הראשון" הילדים אומרים לי, וכולם ממהרים לצלם את המלון המפורסם.
בטיילת יש מעט אנשים, זוג, אישה, שוטרים.
כל כך יפה היום, ומתחשק לי מאוד שנעצור, אבל אנחנו ממשיכים לנסוע.

"תזכרו את היום הזה" אני אומרת לילדים, "לראות ככה את תל אביב, זה משהו מיוחד".
"אנחנו נמצאים בתקופה שידברו עליה עוד הרבה בהיסטוריה", אני אומרת להם,
ומקווה בליבי שהזיכרון שישמר להם מהתקופה הזו, יהיה היום הזה, 4 אנשים, 3 מצלמות משפחה אחת.