כמו בסרט (8)

כבר שלושה שבועות חלפו מאז הודיעו על הפסקת הלימודים והחיים בימי הקרונה מרגישים כמו לקוחים מסרט, הגיבורים זה אנחנו, האויב הוא וירוס בלתי נראה, ברחובות חיילים ושוטרים וגם אח אחד גדול שמתבונן בנו כל הזמן...  

סרט מלחמה

יום חמישי, בוקר  – 2.4.2020
"את לא מבינה" חבר שלי אומר, "בבני ברק זה סרט מלחמה. הצבא לקח פיקוד על בני ברק, הם חילקו את העיר לאזורים, כל מפקד לוקח בניין, אם היית יכול, הייתי הולך לשם עם מצלמה" הוא מוסיף.

האמת שאני ממעטת לראות חדשות, אבל כן שמעתי שהם המשיכו ללמוד בישיבות כשניתנה הוראה לסגור את בתי הספר, שהם המשיכו ללכת לבתי כנסת ולמקוואות, ושלפני יומיים הייתה התקהלות של 400 איש בלוויה בבני ברק, 400 איש, לא האמנתי למשמע אוזניי. חברה שלי איבדה את אבא שלה בתקופה הזו ולא הלכנו לנחם אותם, לא ביקרנו בשבעה בגלל הקורונה, והם 400 איש?.

אני כועסת, חבר שלי כועס.
"הם מנותקים" הוא אומר "הלוואי שיתעוררו. אותו דבר בברוקלין, המון זקנים חרדים מתו, הם מאבדים את הזקנים שלהם בניו יורק" הוא זועק.
"אי אפשר", הוא אומר, "הם צריכים להבין שהם לא יכולים לתת עורף יותר, אתם לא יכולים להתכחש לחברה החילונית והמדע שעכשיו מצילים את חייכם" הוא מוסיף, "הם חייבים ללמוד להיות חלק מהחברה. אותו דבר הערבים, לא נוכל לפתור את בעיית הקורונה בלי לפתור את הבעיה גם במזרח ירושלים, אנחנו כולנו באותה סירה".
"אני מקווה שהניכור הזה בין קבוצות בחברה ייפסק, שנלמד מזה משהו". הוא מוסיף.

אני לא אוהבת את הכעס שלי.
בתקופה האחרונה מאז הקורנה אין מלחמות.
אין אהבה גדולה, אבל אין מלחמות. כולם עסוקים בדבר אחד – לחיות.
כל העולם נמצא באותו מצב, ללא הבדל דת, גזע או מין, האם נזכור את זה כשכל זה ייגמר?

יום יומיים לאחר מכן אני רואה פוסט בפייסבוק שמספר שהדתיים מבני ברק מביאים אוכל ושתייה וברכות לחיילים ששומרים ברחובות שלהם, "ברוך השם" אני אומרת לעצמי.
האם יצא משהו טוב מהקורונה הזו? האם היא באה ללמד אותנו שיעור?.

תמונה אחת שווה אלף מילים* התמונה לא שלי אלא עברה אליי בוואטסטפ, אשמח לתת קרדיט.

פורטנייט

יום חמישי - 2.4.2020
בחדשות מודיעים ששר הבריאות ליצמן ואשתו חולים בקורונה, ראש המוסד נכנס לבידוד, יש לנו כבר 30 נפטרים, 107 במצב קשה ובארה"ב כבר 5,000 מתים.
מהחלון אני רואה זוג, הם הולכים ברחוב ורבים בקולי קולות, אני שומעת את הדיווחים על העלייה באלימות במשפחה והלב שלי כואב.
אני לא רוצה לשמוע יותר חדשות ומעבירה ערוץ, מספיקה לראות שהנשיא ריבלין יקריא סיפור לילדים היום ב 11:45.
הסיפור של הנשיא לא ממש מעניין את הילדים שלי, הם משחקים "פורטנייט". יש לג'נדרי וזון והם הורגים מלא אנשים,
השחקן הטוב ביותר הוא זה שיש לו הכי הרבה קילים הם מסבירים לי.

חשיפה כפולה

שבת - 4.4.2020
שבת בבוקר יום יפה. ממש ממש יפה בחוץ, קיץ, ואנחנו בבית.
אני מסתכלת מהחלון, בד"כ ביום רגיל רועש פה כי הבית שלנו פונה לכביש ראשי, אבל היום שקט, שקט אפילו יותר מהימים הקודמים, מרגישים שזה שבת, כנראה שגם ה 20% או 30% החיוניים לא חיוניים היום.
הילדים עסוקים ואני רוצה להמשיך לכתוב את הבלוג אבל לא בא לי להיות בחדר, יש כזה יום יפה ובא לי להיות בחוץ.
אני לוקחת שולחן מהחדר של הילדים, הבן שלי עוזר לי לסחוב אותו ואנחנו מעבירים את השולחן למרפסת. אני מביאה את המחשב ומתחילה לכתוב.
יש שקט נדיר, איזה יום יפה היום.

אני מתבוננת מבעד לחלון אל הרחוב, כמו בסרט "חלון אחורי" של היצ'קוק.
אישה עם כובע קסקט רצה וחולפת על פני זוג שמטייל. אבא וילדה הרוכבת על אופניים חוצים את הכביש, לשניהם כפפות ומסכה. שליח של וולט רוכב על אופניים חשמליים, מסתבר שהם עובדים גם בשבת... מאחד הבניינים אני רואה שכנים מורידים כסאות דרך המרפסת ויושבים בדשא, ובבניין ממול אני רואה את המשפחה עם הבנות והאמא רוקדות.

ההורים שלי מתקשרים.
"מה שלומכם?" אני שואלת.
"ישבנו קצת במרפסת" הם מספרים.
"איזה כייף, גם אני במרפסת" אני מספרת להם על ההברקה האחרונה שלי להעביר את שולחן הכתיבה למרפסת.
כנראה שכל בית צריך מרפסת, יש ספר כזה, אני חושבת לעצמי.

"אבל משעמם" הם אומרים.
"כן" אני אומרת להם, "תנסו לעשות משהו שיגרום לכם עניין", אני מנסה להפיץ את האני מאמין החדש שלי.
"אולי תעשו lupa, אלבום תמונות, יש גם אתר נחמד ב wow.
"רעיון טוב" אמא שלי אומרת, "באמת רצינו לסדר את האלבומים".

אמא שלי הייתה אלופה בסידור אלבומים, לכל אחד מהאחים יש אלבום תמונות מסודר לפי תאריכים,  זה היה עוד בתקופה שהמצלמות לא היו דיגיטליות וכדי לראות מה צילמת היית חייב להדפיס את התמונות.

אבא שלי אהב לצלם, תמיד היו לו מצלמות, מצלמת תמונות ומסרטת פילם 8 מ"מ. רבים מזיכרונות הילדות שלי נשמרו אודות לאהבת הצילום של אבא שלי. נסיעה לאילת ולשרם א- שייח בסיני עם המשפחה האילתית, שם הבדואי עם הגמל רצה לקנות את בת הדודה שלי בעבור כמה גמלים. ריצה ביד קנדי סמוך לירושלים עם אחותי ובנות הדודות כשכולנו לבושות בשמלת נקודות זהה שסבתא שלי תפרה. הווספה עם הסירה של אבא שלי שהיה הרכב הראשון של כל המשפחה המורחבת. כולם היו נוסעים בו, ההורים שלי, הילדים, דודים שלי ואפילו סבתא שלי הייתה מצטופפת בתורה בסירה.אני ובני הדודים - חמישה בסירה אחת!

אהבת הצילום זו תכונה שירשתי מאבא שלי, כשהייתי נערה הייתי מסתובבת ברחבי ירושלים עם מצלמת ה Pentax שלו ומצלמת. היה גם שלב שהשאלתי ממנו את מכונת הפיתוח. הייתי מסתגרת בשירותים הקטנים, מכסה את חלון השירותים במגבת שלא יכנס אור ומפתחת בשחור לבן תמונות של אנשים שצילמתי ברחוב. כנראה ששם בירושלים, התפתחה האהבה שלי לתיעוד ולימים פניתי ללימודי קולנוע.אני בילדות, בתמונה שאבא שלי צילם ופיתח בעצמו.

"בעוד כמה ימים ערב פסח" ההורים שלי אומרים. "אנחנו ממש מבואסים".
"אתמול עשינו קידוש בזום" אני אומרת להם "נעשה גם את הסדר בזום".
"זה לא אותו דבר" אמא שלי אומרת, "עושים קידוש ואז כולם הולכים לאכול וזה נגמר".
צריך לחשוב איך נעשה את זה בערב חג אני אומרת, "אולי נעלה לזום יותר מוקדם ואז נקרא ביחד את האגדה".
"אבא" אני צוחקת "אולי תעשה 'ביבילו' מעל המחשב?"

'"ביבילו" זה מנהג כזה שלוקחים את הצלחת המרכזית בה נמצאים המצה, המרור והביצה, ואב הבית מעביר את הצלחת מעל הראשים של כל המשתתפים בסדר, כמעין ברכה וכולם שרים "ביבלו יצאנו ממצרים..." נדמה לי ש"ביבלו" זה בעצם "בבהילות", כאילו שרים "בבהילות יצאנו ממצרים", אני צריכה לברר את זה יום אחד...

"זה מבאס לעשות 'בבילו' ככה", אבא שלי אומר, "מבאס מרחוק".
"כן זה מבאס" אני אומרת לו.
"אני קורא את הבלוג שלך" הוא אומר לי, ואני מתמלאת גאווה.
"תכתבי על זה גם בבלוג" הוא מוסיף.
"אבא" אני אומרת לו בהיסוס. "אתה יודע בפרק שכתבתי על השיחה בנושא "מי חיוני", היה דבר אחד שכתבתי אבל לא פרסמתי וזה נוגע אלייך".
מה? הוא שואל.
"הורדתי את הקטע שסיפרת לנו שהודיעו לך שאחרי הקורונה אתה לא חוזר לעבודה יותר, שאתה יוצא לפנסיה. חששתי שלא תאהב את זה"
"את יכולה לרשום את זה בבלוג הוא אומר לי" ואני מופתעת.

אני חושבת שאולי השקט הזה וה"סלאו מושן" של החיים (הילוך איטי) שהביאה הקורונה מאפשר לי לשאול ולשנינו להסכים להיחשף.

ראליטי או מציאות

יום שבת 16:00 - 4.4.2020
הרבה דברים חשובים קורים בזמן האחרון, אבל הדבר הכי חשוב כרגע זה שהיום הגמר של "האח הגדול".
אחרי שכמעט התעלפנו כשהדיחו את יוסי ואת אדם, נשארו עכשיו רק חמישה. תקווה או אסיף, ירדן או גדי ואולי אודליה? מי יהיה הזוכה באח הגדול 2020? זאת השאלה.

בתחילת התוכנית הם מראים לחמשת הפיינליסטים, תקציר של כל מה שקרה בעולם לאחרונה, ב-100 הימים שהם הם היו מנותקים בבית האח. הם מראים להם תמונות של אנשים עם חליפות הגנה בסין, מספרים להם על הבחירות, על שכחול-לבן התפרקו ושעדיין אין ממשלה, הם מספרים על קובי בריאנט שנהרג בתאונת מסוק, אבל בעיקר על הקורונה שעכשיו גם בארץ.
אני חושבת שזו הפעם הראשונה שאני בוכה כשאני רואה האח הגדול. לקבל את המציאות באופן כה מרוכז זה נותן לי מכה חזקה בבטן.
גם דיירי האח דומעים, מבעד למסך אני יודעת שנראה להם שסוף העולם הגיע.
אבל הסוף לא מגיע כ"כ מהר, אחד אחר השני במשך שעתיים וחצי, עם מלא קטעי וידאו ופרסומות, מודחים חמשת הפיינליסטים.
ויש לנו מנצחת העונה – תקווה... גיא זוארץ מכריז, וברקע אנחנו מקבלים פרומואים של הישרדות.

המנצחת הגדולה באח הגדול 2020 - תקווה!

בעוד 4 ימים ליל הסדר, והסגר הולך ומתהדק. כולם כבר מבינים מה נשתנה ומתפללים לדבר אחד - שבערב החג הזום לא יקרוס.
איך עברו הימים לפני ליל הסדר ובמהלכו, אתם מוזמנים לקרוא כאן. 

נהנתם מהקריאה? רוצים לשתף במחשבות, רעיונות ולקבל מיילים עם הסיפורים החדשים? כתבו לי כאן.