ליל הסגר (9)

בעוד 4 ימים ליל הסדר וכל יום יש הנחיות חדשות והסגר הולך ומתהדק.
מצד אחד תחושה של התרגשות ושמחה לרגל החג, ומצד שני כל הרגשות, הקונפליקטים והקושי רק מתעצמים. 

החוליה החלשה 

מוצ"ש 24:00 – 4.4.2020
מספרים בחדשות ש"בבני ברק יש סגר והצבא נכנס גם לשכונות הירושלמיות. כמו כן נפטרו היום 3 אנשים שגרו באותו בית אבות בבאר שבע, ויש חשש מנטישה של אנשי צוות את הדיירים בבתי האבות", כך כתוב בכותרות.
אני נחרדת וחושבת לעצמי, אומרים שכוחה של החברה הוא ביחסה לחוליה החלשה ביותר, אם באמת נוותר על ההורים והסבים שלנו, מה זה אומר לגבינו?

בעזרת השם

יום ראשון - 5.4.2020.
מצב הרוח שלי ירוד היום, אני מנסה לא לשמוע חדשות אבל הבן שלי מעדכן 8,018 חולים בארץ, 153 חולים נוספו היום, "זה לא הרבה" הוא אומר לי, "היו ימים שנוספו 500 חולים ביום" הוא מסביר.
אני אומרת לילד להעביר לחינוכית, למה הוא צריך את זה, אנחנו רואים תכנית בחינוכית, זה אחלה ערוץ.

אני ממשיכה לעקוב בפייסבוק אחרי עופר סין, הוא הישראלי שגר במחוז ווהאן ונשוי לסינית. היום זה כבר היום ה 74 והם עדיין סגורים בבתים.
למרות ההודעות האופטימיות שהיו בשבוע שעבר, על השיפור במחלה במחוז ווהאן, הם עדיין לא יוצאים מהבית, הם לא לוקחים סיכון. הם מחכים 14 יום לוודא שאין נדבק נוסף במחוז ורק אז הם יצאו.
זה ייקח עוד מלא זמן, אני חושבת לעצמי, אנחנו לא נצא מהבית בקרוב.

בערב בעלי מתקשר ל B&H, זוהי חנות ענקית בניו יורק שמוכרת ציוד צילום ומחשבים, והוא מתעניין לקנות משהו.
את ירח הדבש שלנו עשינו אני ובעלי בארה"ב. אחותו הייתה גרה שם והתארחנו אצלה בברוקלין. במהלך הטיול שלנו, כל יומיים בערך היינו בB&H, בעלי היה חייב, פשוט חייב לעבור רגע בחנות ולבדוק רגע את המצלמה הזו ומיקרופון ההוא... במהלך הטיול ראיתי את ה B&H יותר מאת פסל החירות.

הדבר שבאמת הדהים אותי כשנכנסתי לחנות היא שראיתי חרדים עובדים. המנהלים של החנות והעובדים שלה הם חבר'ה חרדים, מעל 80% מאנשי הצוות הם חרדים. החנות נמצאת בלב ניו- יורק וסגורה בימי שבת. והם משוחחים איתי, מביטים בי בעיניים, אישה חילונית, ונותנים לי שירות וזה עניין שבשגרה כאן בניו-יורק.

בעלי אומר שהפרוש של B&H  זה "בעזרת השם", אני לא יודעת אם להאמין לו או שהוא מסתלבט, אבל יש בזה איזשהו הגיון...
בכל מקרה, בעלי מתקשר בערב לחנות והם אומרים לו שהחנות סגורה.
גם בניו יורק, מי שיכול עובד מהבית ומי שלא פשוט לא עובד.

מאוחר יותר אנחנו מתקשרים לשירות הלקוחות של EBAY, בקשר לחבילה שאנחנו צריכים לקבל. עונה לנו מענה טלפוני "בעקבות משבר הקורונה, יש לנו אחריות לעובדים שלנו ולכן המוקד הטלפוני סגור! לא יהיה מענה טלפוני ב !EBAY". אני נשארת פעורת פה למשך כמה רגעים... אם איביי סגרו את המשרדים שלהם אז באמת שהעולם עצר מלכת.
בחדשות אומרים שאתמול הייתה יממה קטלנית בניו יורק וארה"ב לקראת שבועיים איומים, יהיה עצב ומוות שכמותו המדינה לא ראתה, טראמפ אומר.

לעשות את זה בסטייל

יום שלישי - 7.4.2020
החל משעה 14:00 או 16:00 או 19:00 מתחיל פחות או יותר הסגר, אומרים בחדשות, התושבים קיבלו הנחיה לא לצאת מהערים שלהם.
הסגר המלא יהיה מחר ב 16:00 או 18:00, ממש לפני ליל הסדר ואסור יהיה לצאת מהבתים עד  למחרת או עד חמישי או עד שישי... בכל מקרה, אנחנו כבר ערוכים, כמו כל עם ישראל שוב הצטיידנו במזון ועשינו הזמנה מהמכולת.

אנחנו כמעט לא יוצאים מהבית בימים האלה, אבל אני צריכה ללכת לדואר לאסוף חבילה וגם ללכת לבנק להפקיד צ'קים של הועד בית. העולם עצר מלכת אבל לא ההוצאות ואם לא נפקיד את הצ'קים לא יהיה כסף בקופה של הוועד. הכנתי הכול מראש, מילאתי מעטפות אל-תור, הצטיידתי בכפפות, אלכוהול ג'ל, נייר סופג ומסכה.
זו פעם שניה שאני יוצאת מהבית עם מסכה, אם לפני כמה ימים זו הייתה בחירה, עכשיו זה כבר חובה.
הפעם אני יוצאת עם מסיכה בביטחון רב יותר. רוב האנשים כבר מסתובבים עם מסכות, אני לא המוזרה היחידה ברחוב.
אני יורדת לחניה ומחפשת את הרכב, מי בכלל זוכר איפה החננו אותו לפני שבוע, עושה חיפוש בחנייה ובסוף מוצאת את האוטו. נכנסת לאוטו ומתפללת שהוא יניע, מדליקה – יש! האוטו הניע!

הרחובות דיי מלאים בסה"כ, אני רואה תור של אנשים ליד הסופר ושמחה שאנחנו כבר אחרי הקניות. אני ממשיכה לנסוע באוטו, ורואה בחורה רוכבת על אופניים עם מסכה מבד מעוצבת בעבודת יד, איזה מסכה יפה, איזה סטייל, ואני עם המסכה הלבנה המעפנה שלי. אף פעם לא הייתי סטייליסטית, ומסתבר שגם הקורונה לא תצליח לשנות את המצב. 

מחסומים

יום שלישי, 16:00 - 7.4.2020
אני משוחחת עם אחותי ואחי בטלפון, אחותי גרה בירושלים ועובדת בתל אביב. היא בדיוק הגיעה הביתה.
היום החל מ 19:00 אסור לנסוע יותר מעיר לעיר עד אחרי החג. "לא תאמינו" היא אומרת, "בדרך הביתה עצרו אותי שלוש פעמים במחסומים ושאלו אותי לאן אני נוסעת".
היא מספרת לנו שגם מכרה שלה חלתה בקורונה. זה מתקרב, היא אומרת ואני חושבת לעצמי שזה כמו הזון בפורטנייט שלאט לאט סוגר עלייך עד שאין לך ברירה אלא להילחם.

אנחנו מתייעצים מה לעשות עם ליל הסדר. ההורים לבד בבית ואנחנו מציעים להיפגש בזום, כל אחד בביתו, אבל אחי לא יודע מה לעשות, גם המשפחה שלנו עושה סדר בזום וגם המשפחה של אשתו עושה סדר בזום.
איזו הזיה, זה החג הראשון שמשפחות רבות עם איזה צד לחגוג את ליל הסדר בזום...
אחרי התלבטויות אחי מעדכן שהם יזפזפו בין המשפחות.

שוטרים פרושים ברחבי הארץ 

שניצלים

יום רביעי, בוקר ליל הסדר  - 8.4.2020
אני קמה בבוקר והרחובות ריקים, כל התכונה שהייתה אתמול נעלמה ועכשיו ניתן לשמוע את השקט. אני מביטה מהחלון ושמה לב שמישהו תלה דגלים בלילה. על כל העמודים של הרחוב תלויים עכשיו דגלים, וואלה עוד מעט יום העצמאות ויום הזיכרון אני נזכרת. רק שלא נהיה במצב הזה גם ביום הזיכרון, אני חושבת לעצמי, יהיה מאוד קשה לעמוד בזה.

אתמול הכריזו על סגר, היום החל משעה 15:00 אין לצאת מהבית. הצבא נפרש ברחובות, חוששים שאנשים לא יעמדו בפיתוי וילכו לחגוג יחד את ליל הסדר.
כולם קוראים לזה "ליל הסגר" וגם אני מוצאת את זה כשם המוצלח היותר, המציאות היא הקופירייטר טוב בעולם.

מהחלון של המרפסת אנו מריחים ריח של שניצלים, מישהו מהשכנים מכין שניצלים לחג, גם בצל, הבן שלי אומר. בכלל בזמן האחרון אנחנו מצליחים להריח מה השכנים מכינים, זה ממש מוזר כי הריחות מגיעות מהמרפסת של הסלון דבר שעד היום אף פעם לא קרה. פעם אחת זה היה ריח של אפייה, הימרנו על פיתות או לחם, פעם אחת זה היה ריח של מרק, ועכשיו זה שניצלים וכנראה בצל ומה עוד? אנחנו עומדים ומנסים לפענח מה השכנים מבשלים ואני חושבת על זה שעוד לא התחלתי לבשל לארוחת החג...

דמעה

יום רביעי 12:00 -  8.3.2020
בעוד 3 שעות מתחיל הסגר, אנחנו רוצים לשמח את ההורים שלי וחשבנו לשלוח להם פרחים. אחותי מנסה להזמין משלוח ואין משלוחים. בערב חג שבשגרה קשה להשיג משלוחים ובטח במצב הזה. אז  אחותי המהממת קונה פרחים ונוסעת עם הבן שלה להורים. היא שמה את הפרחים ליד הדלת ולא נכנסת. היא והבן שלה עומדים בחוץ ומשוחחים עם ההורים שלי מבעד לחלון. הם שולחים תמונות בוואטסאפ.

בתמונה אני רואה את ההורים שלי בחלון, מביטים מבעד לסורגים, סגורים בביתם, ולמרות שאני יודעת שהכול בסדר וכולנו בסדר וצריך להודות לאל, נחמץ לי הלב. כמה דקות אח"כ אני משוחחת עם אבא שלי בשיחת וידאו והוא מוחה דמעה, זו לא הפעם האחרונה שהוא ימחה דמעה היום. אבא שלי משוחח דרך החלון עם אחותי

הגדה

יום רביעי 14:00, צהרי ליל הסדר - 8.3.2020
אני באמצע הבישולים וחברה שלי שולחת לי תמונה של השולחן היפה שהיא סידרה לארוחת ערב. "זו פעם ראשונה שהשולחן של ארוחת הערב מסודר כבר מהצהרים" היא מספרת לי.
גם אני רוצה שולחן כזה, שולחן יפה שנרגיש את החג. אני לוקחת מפה לבנה, ומסדרת שולחן, שמה צלחות וכוסות. הם לא מספיק חגיגיים אני חושבת לעצמי אבל זה מה שיש. אני מחפשת הגדה, הייתה לי פעם הגדה אני חושבת לעצמי מה עשיתי איתה? אני לא מוצאת את ההגדה ומחליטה להיכנס לאינטרנט להדפיס הגדה. אני מניחה את ההגדה המודפסת במרכז השולחן. זה דיי חגיגי אני אומרת לעצמי, אבל זה ממש לא אותו דבר. 

מה נשתנה?

ליל הסדר 19:30 - 8.3.2020
אנחנו מתיישבים בשולחן, ההורים שלי מצטרפים, גם אחותי ומשפחתה מצטרפים, אחי כרגע בזום עם המשפחה של אשתו "עוד מעט נצטרף" הוא שולח הודעה..

אנחנו מפטפטים קצת, בבית של ההורים שלי יש לנו הגדה שבה כבר מעל 20 שנה אנחנו כותבים את שמות המשתתפים בליל הסדר וגם כל אחד כותב משהו קטן על עצמו. דרך ההגדה אפשר לראות את השינויים שעברה המשפחה.
איך בהתחלה היינו רק שלושת האחים, עד שהחבר של אחותי שלימים נהיה בעלה הצטרף למשפחה, רואים איך אנחנו ממשיכים להתרחב ככל שמתווספים בני זוג וילדים, מתי "סימה התחתנה", מתי "משה היה בדרום אמריקה", באיזה שנה התחלתי לעשות את החג שנה-שנה עם המשפחה של בעלי, מתי נולדו הילדים... זה זיכרון מדהים.
השנה אבא שלי כתב: ליל סדר, המשפחה בזום". רציתי שהוא יכתוב את השמות שלנו, אבל הוא לא כתב.

אבא שלי חותם בהגדה המשפחתית

אחרי כמה דקות אחי ומשפחתו מצטרפים, אנחנו נהיה קצת אתכם וקצת איתם הוא אומר.
אבא שלי מתחיל לברך " ברוך אתה..." ולפתע הרגש מציף אותו הוא נעצר, דמעה חונקת את גרונו. זה הלחוד והביחד, זה הרחוק והקרוב, קשת רגשות מציפים אותו ואבא שלי והוא מוחה דמעה. אבא שלי הוא כזה, זה האופי של "סדרו", רגשניים, אנחנו כבר יודעים.

אבא שלי ממשיך לברך ואנחנו מתחילים בקריאת ההגדה. זה הולך יחסית בסדר, הרבה יותר טוב ממה שציפינו. אומנם צריך הרבה סבלנות אבל אנחנו מצליחים לשמוע אחד את השני.
אנחנו צוחקים ב"וענונו" כבכל שנה, מתווכחים מי יהיה החכם, מי התם ומי הרשע, טועמים מהמצה, מרימים את הביצה...  אבא שלי עושה "ביבילו", הוא מעביר את קערת הפסח מעל מסך המחשב וכולנו צוחקים.עושים "ביבילו" בזום, חג שמח :-)

בהמשך הערב אנחנו מגיעים ל"מה נשתנה", הבת של אחי שהיא הנכדה הקטנה ביותר הייתה אמורה לשיר את "מה משתנה", אבל בדיוק כשהגענו לקטע הזה הם עברו לזום עם המשפחה של אשתו. אנחנו מחליטים לשיר את מה נשתנה ביחד וחושבים על הדומה והשונה, השנה גם הוספנו את המכה ה-11 שהיא מכת הקורונה ובאמת נראה לי שדיינו.

לפרק הבא בבלוג לחצו כאן 

נהנתם מהקריאה? רוצים לשתף במחשבות, רעיונות ולקבל מיילים עם הסיפורים החדשים? כתבו לי כאן.