בראשית (4)

כבר כמעט שבועיים עברו מאז הופסקו הלימודים בבתי הספר, בינתיים גם הופסקה הלמידה מרחוק לכל קריאות השמחה של הילדים וקריאות השבר שלי ושל בעלי. מאז התגלה חולה הקורונה הראשון בארץ עברנו בר מצווה מאתגרת, גיליתי שאני לא חיונית, וגם אני עוברת טלטלות רגשיות ורק רוצה שתעירו אותי כי אני רוצה לרדת. כבר שבועיים וחצי אנחנו בבית ונדמה לי שכולם, אבל כולם יצירתיים ופורחים חוץ ממני. 

האדם מחפש משמעות

יום ראשון - 22.3.202
כולם בארץ יצירתיים, צובעים, יוצרים ברבורים, תרגילי ספורט כל שעה, טיק טוק עם הילדים, צובעים שיער, לומדים אנגלית, עושים זום על כל נושא בעולם ועם כולם, זה זמן מצוין לעשות את כל מה שתמיד חלמנו, לנקות את כל הבית, את הגוף ואת הנפש ורק אצלי המוח ריק. לא צובעת, לא גוזרת, מבשלת רק כי חייבים, לא רואה את התחתית בסל הכביסה, מכריחה את עצמי להתחיל בניקיונות ומצליחה בקושי לסדר מגרה אחת.

"כן אני עובד מהבית", אני שומעת את הבעל צועק בקולי קולות, מסתובב עם הפלאפון בבית ומשוחח עם חבר.
אצלי בעבודה כמעט כולם הוצאו לחל"ת ולמרות זאת החלטנו לקיים שיחת צוות בזום.
לא יודעת למה, אבל החבר'ה נראים לי מבואסים. המנהלת שואלת "איך אתם רואים את עצמכם בתקופה הזו, האם אתם רואים את עצמכם יוצרים קשר עם המשתתפים שלנו?
השאלה תלויה באוויר ואני לא יודעת איך לומר לה שבשלב הזה אני בקושי יוצרת קשר עם עצמי.

בעבודה שלנו אנחנו מדברים על תאוריית המעברים. אני עובדת באפ 60+, מרכז הכוון לגיל הפרישה של עיריית תל אביב–יפו. תאוריית המעברים מסייעת לנו להבין את התהליכים שעוברים אנשים היוצאים לפנסיה.  
פרישה לפנסיה היא אירוע של מעבר. עד כה הייתי אדם עובד ועכשיו אני כבר לא.
בעקבות אירוע של פרישה או חל"ת במקרה שלנו, האדם עובר מספר שלבים. אני אסביר עכשיו את השלבים, זה יהיה טיפה ארוך, אבל זה נושא מאוד מאוד חשוב לכל מי שכרגע חווה את משבר הקורונה ואולי מתקשה להבין מה קורה לו.

שלב ראשון – שלב ירח הדבש – כמו ילד בחנות צעצועים, מתלהבים, מתרגשים, רוצים לגעת בכל. איזה כייף, נשארים בבית, אני אעשה את כל הדברים שתמיד חלמתי לעשות, אראה סרטים, אקרא ספרים, יוגה, פילאטיס, אלמד קוריאנית, אגשים את כל החלומות שלי בפנסיה או בסגר, איזה כייף!!
גם אני עברתי שלב כזה, רק שהוא נמשך בערך 10 דקות מהרגע שהבנתי שמקום העבודה שלי הוציא אותנו לחל"ת.

כעבור 10 דקות כבר מצאתי את עצמי בשלב השני – שלב ההסתגרות – הרבה פעמים זה בעצם "שלב הדיכאון". ההתלהבות עברה, השעמום מכרסם – לעשות אוכל, כביסות, כלים, לוודא עם הילדים שעשו את הלמידה מרחוק, צפו באיזה סרטון ללימוד מתמטיקה ולסמן V גם על המחויבות הזו.

השלב השלישי הוא שלב ההתחלה החדשה – ואני אקרא לה שלב המשמעות.
האדם מתחיל לעבד את השינוי, מתחילה התחברות פנימית ואני חושבת שמה שעוזר לאדם לצאת מהמשבר הוא מציאת משמעות.

מסתיימת שיחת הזום של הצוות, ואני מתחילה לחשוב, מה אני עושה עם עצמי שייתן לי משמעות, יצירתיות, ימלא לי את הזמן בעניין?
אני חושבת על תאוריית המעברים ומתחילה לכתוב את "יומן קורונה".

קנצלרית גרמניה

יום ראשון בערב - 22.3.2020
קנצלרית גרמניה בבידוד
באטליה נפטרו היום 651 בני אדם .

מסע 

יום שני - 23.3.2020
אחת החברות שלי מתקשרת לשאול מה שלומנו. בחורה שאני מאוד מעריכה ומתייעצת איתה הרבה, לאחרונה היא החלה להתחבר לתחום הרוחני.
"כל המורים הרוחניים אומרים שמשהו היה צריך לקרות ב 2020, רק לא ידעו מה" היא מספרת לי
"מה אמור היה לקרות?" אני שואלת
"אנחנו בדרך לשינוי, שינוי משמעותי שהעולם עובר" היא אומרת
"ברגע שזה ייגמר נחזור להיות בדיוק אותו דבר" אני אומרת לה
"הדברים צפים על פני השטח, הדברים לא ימשיכו אותו כמו שהיו"
"האנשים ימשיכו להתנהג בדיוק אותו דבר" אני אומרת, "הנחמה היחידה שאולי אני מוצאת היא שהקרחונים יימסו קצת פחות מהר בחודשים הקרובים"
"צריך להתמודד עם הפחד" היא אומרת, "המסע עכשיו הוא פנימה, נכון שאי אפשר לצאת מהבית ואי אפשר לעשות דברים, אז העבודה עכשיו היא פנימה".
הלוואי וזה היה נכון, אני חושבת לעצמי.
"את יודעת", היא אומרת, "הדברים כל הזמן מתחברים לי, מאז שנחשפתי לתחום הרוחני נקרים בדרכי עוד מורים, אני עוברת שיעור ועוד שיעור".

אני נזכרת שפעם קראתי את הספר "הסוד". האמת שכרגע אני לא זוכרת כלום מהספר, לא זוכרת מה בדיוק התכנים ומה היו המסרים שלו, אבל אני כן זוכרת שהוא בנוי מציטוטים של מורים רוחניים, החל ברמב"ם ועד ימינו. עובדה זו כשלעצמה מאוד הרשימה אותי כשקראתי את הספר, כולם אומרים את אותו דבר רק בדרכים שונות.

לפני שהשיחה מסתיימת אני מבקשת מהחברה, "תשלחי לי קישור לכל מיני מדיטציות, אולי אצליח להשיג קצת שלווה בתקופה המטורפת הזו".
אני שמחה עבור החברה שלי שעוברת מסע, שלומדת דברים חדשים, אולי כדאי לי גם לחקור איזשהו תחום, אני חושבת לעצמי, מה כדאי לי ללמוד בימים אלו?

בראשית

יום שלישי - 24.3.2020
בוקר טוב,
יום אחרי השיחה עם החברה על הקוסמוס והיקום ועל זה שכנראה כל זה לא קורה סתם, קמתי להודעה על בראשית.
טוב לא באמת שהעולם מתחיל מבראשית, אלא שהשידור של הלמידה מרחוק היום עוסק בחללית הישראלית הראשונה שהגיעה לירח - בראשית.
זהו יום השנה ללכידת הירח של החללית בראשית, ואני מסתכלת על המשדר שבנוי ברובו מסרטונים שהחבר'ה מ Space IL הכינו בעצמם ונזכרת איך הערתי את הילדים ב 3 בלילה כדי שנראה את ההמראה של בראשית. איך עקבנו במשך שבועות אחרי המסלול והסיבובים שלה וראינו את התמרונים המופלאים שלה כשלכדה או נלכדה בכוח הכבידה של הירח. וכמובן גם ביום הנחיתה היינו צמודים למסך הטלוויזיה כמו רוב עם ישראל וראינו או בעצם לא ראינו בשיברון לב את בראשית מתרסקת על הירח, ורגע קודם שולחת תמונה אחרונה בה רואים את רגל החללית כשברקע הירח ושלט קטן בו רשום "עם ישראל חי".

התמונה האחרונה ששלחה בראשית מהחלל

לתת פייט 

יום שלישי 12:00 - 24.3.2020
חבר'ה מהעבודה של בעלי אומרים לו שאנחנו הולכים לסגר מלא, כנראה שמהיום בצהריים כבר לא יאפשרו לצאת מהבית.
זו כבר הפעם השלישית שבעלי אומר לי שהולכים לסגר מלא. הוא אמר את זה בשלישי שעבר ובמוצ"ש, אבל בכל פעם זה מתקרב יותר ויותר. אני גם שומעת בחדשות שבצבא מתחילים להיערך ואמא שלי מספרת לי שמכר שלנו גויס לפיקוד העורף בצו 8.

אנחנו מחליטים לצאת יציאה אחרונה משפחתית מהבית, יש יום יפה בחוץ. 

לוקחים ניירות כדי ללחוץ על כל הכפתורים במעלית ובכניסה לבניין, מצטיידים גם באלכוהול ג'ל ויורדים למטה. אני משחקת עם בן אחד כדורגל בדשא מתחת לבניין ובעלי עושה סיבוב בסגווי עם הבן השני ברחובות הסמוכים.
אנחנו רואים אנשים מסתובבים עם מסכות, חבר של הילד עובר עם האמא שלו ואנחנו עושים שלום מרחוק ולא מתקרבים. שכן צעיר יוצא לריצה ושתי נשים עומדות מתחת לבניין הסמוך ומשוחחות עם האמא שלהן המבוגרת שעומדת בחלון המרפסת בקומה הראשונה. 

אני והבן משחקים כדורגל, הוא כמובן ניצח איזה 20:5 וגם זה רק בזכות העובדה שהוא לא בעט את ההכי חזק שלו.  אבל נתתי פייט, בחיי שנתתי פייט.

התרסקות

יום שלישי, 15:00 - 24.3.2020
אני מתיישבת בפינה שלי בחדר השינה לכתוב את הבלוג,
בסלון הבן שלי משחק פורטנייט וצועק בקולי קולות,
בחדר השני הבן השני משחק "ספיד סטאק" והכוסות חופרות לנו במוח,
מהחדר הנוסף אני שומעת את בעלי מדבר בקולי קולות עם חבר מבוגר שמסתבך עם כל הטכנולוגיה, נמחקו לו דברים מהמחשב והוא לא מצליח לעשות כלום.
החבר הזה כבר בגיל 88, היה איש צבא בכיר בחייל החינוך, ולפני שנה בת הזוג שלו נפטרה ועכשיו הוא לבד. לבד בבית, עם הציוד הטכני שהוא כבר לא כ"כ מצליח לתפעל, מתקשר לבעלי ושואל אותו, "תגיד, מה הסיסמא שלי?" בעלי מזכיר לו את הסיסמא, "ומה המייל שלי?" בעלי משיב בסבלנות,  הוא עוזר לו עוד קצת ואז הם מתנתקים. כעבור כמה דקות הוא שוב מתקשר "תגיד רגע, אתה זוכר מה הסיסמא שלי?" 

החבר הזה ניהל את העולם לפני מספר שנים ועכשיו...
מה המשמעות של החיים האלה בכלל? 

אורז, שמן ונייר טואלט

יום שלישי, 16:00 - 24.3.2020
בעלי נכנס לחדר: "בשעה ב 17:00 יודיעו על סגר" הוא אומר "אם צריך לקנות משהו מהמכולת אז זה עכשיו".
הבית כבר מפוצץ בשימורים, קמח, אורז, שמן, נייר טואלט... ואנחנו מתקשרים לבעל המכולת ועושים עוד הזמנה.

משבר

יום שלישי, 21:00 - 24.3.2020
צופים בחדשות: עדיין לא הוחלט על סגר מלא.
בישראל כבר יש 1930 חולים. בתוך יממה עלה מספר החולים ב 488 בני אדם ונפטרו 3 חולים.
הממשלה החלה לדון בתקנות חרום וכנראה שהחל ממחר תבוטל התחבורה הציבורית למעט מוניות עם נוסע אחד והיציאה מהבית תוגבל רק למאה מטר.

בנוסף, אנחנו בעיצומו של משבר פוליטי, מאז הבחירות לפני 22 יום עוד אין ממשלה ויו"ר הכנסת היוצאת, יולי אדלשטיין, מסרב לפנות את הכיסא למרות פסיקת בג"צ.
הטלוויזיה דלוקה בקולי קולות והרעש מוציא אותי מדעתי. אני מחליטה להשים את אטמי האוזניים של הבריכה, זה לא אוטם לגמרי אבל קולות הרקע נהיים עמומים יותר.

איזה בוקר של כיף 

יום רביעי בבוקר - 25.3.2020
הלמידה מרחוק חזרה! אחרי לחץ שהופעל על משרד האוצר הבינו שהמורים הם חיוניים, חיוניים לרווחתם הנפשית של הילדים והאמת שאני ממש מסכימה עם זה.
המחנכת שולחת לילדים משימה באופק וגם שיר בוואטאפ "איזה בוקר של כייף"
אני מפעילה את הקישור, וואלה, זה עובד – איזה בוקר של כייף!
אני נכנסת להתקלח, "איזה בוקר של כיף" אני מזמזמת לעצמי, מתקלחת וחוזרת לפיג'מה.

מדע בדיוני

יום רביעי, 14:00- 25.3.2020
"זהו מודיעים על סגר" בעלי נכנס לחדר ומודיע, "החל משעה "17:00 יהיה אפשר לצאת עד 100 מטר מהבית".
אני נכנסת לאינטרנט ואכן רואה שקבעו שהיום החל מ 17:00 אין לצאת מהבית אלא למעט דברים דחופים ממש ומקוואות... מה עובר להם בראש אני לא מצליחה להבין, אני כבר שבוע לא עובדת, הילדים בבית כמעט שבועיים, אבל המקוואות נשארות פתוחות? החל משעה 20:00 יתחילו לאכוף את ההנחיות אומרים בחדשות.
"אני חייבת לקנות משהו בית מרקחת "אני אומרת לבעלי, "מה נעשה?
בית המרקחת המקום האולטימטיבי לחטוף קורונה, כל החולים מגיעים לשם, אבל עוד מעט 17:00 ואז כבר יהיה מסובך לצאת מהבית. 

חמושה בכפפות, אלכוג'ל, נייר סופג לפתיחת הדלתות ומתלבטת "מה לקחת גם מסכה? זה לא מוגזם?" לא רוצה שיגידו שאני היסטרית וגם לא רוצה להיות חסרת אחריות.
אני מודדת את המסכה, כל בני הבית צוחקים, טוב חייבים עכשיו תמונת סלפי. אני מצלמת את עצמי, אבל התאורה לא משהו, מתקרבת לעבר החלון, האור שורף את קצות התמונה ואני מרגישה עצמי כמו אחת הדמויות בסדרה X FILES. 

רק כדי לסגור את הסיפור, חירפתי נפשי ויצאתי החוצה, נגיד שמשהו כמו 30 אחוז מהאנשים היו עם מסכות. זהו, סופית, נהיינו כמו בסין.
מאוחר יותר, אני יושבת במרפסת של הבית, מביטה לעבר הרחובות הריקים ומתחילה לזמזם את השיר נוח של מתי כספי, מביטה החוצה ומחכה ליונה. 

בפוסט הבא אני מנסה ללמוד לשחרר את הפחד, מוזמנים להכנס לכאן ולקרוא.

נהנתם מהקריאה? הרשמו למייל והיו הראשונים לקרוא את הסיפורים הבאים, הרשמו כאן