התנפצות (16)
לפני 9 ימים חזרתי לעבודה, אחרי חודש וחצי בחל"ת.
גם תלמידי הגנים וכיתות א -ג חזרו למסגרות. הבנים שלי שהם גדולים יותר עדיין בבית, ועוד אין עדיין תוכנית ברורה לחזרה ללימודים.
לא מבינים
יום שלישי – 12.5.2020
חודשיים בדיוק עברו מאז "בר המצווה" של הילד, חודשיים פחות יום מאז שהופסקו הלימודים.
בדיוק לפני חודשיים, כשהסתיימה מסיבת "בר המצווה", הודיעו על הפסקת הלימודים בבתי הספר, ועל צמצום ההתקהלויות ל 10 אנשים בלבד.
בדרך חזרה מהאירוע החלה בארץ סופה שלא נראתה כמותה כבר עשרות שנים. תוכלו לקרוא על זה כאן.
והיום ל"ג בעומר, ובגלל הקורונה סגרו את הגישה להר מירון, וחלק מהדתיים החליטו בכל זאת לחגוג.
יש להם מן הגיון כזה: במירון יש שוטרים ואי אפשר להגיע להר, אבל הכניסה לבני ברק וירושלים פתוחה אז אפשר לחגוג שם.
מה הם לא מבינים?
הם האוכלוסייה שנפגעה הכי הרבה מהקורונה והם מתקהלים, מה הם לא מבינים?
אני רואה כתבה בטלוויזיה, מסתבר שהעלייה לקבר רבי שמעון בר יוחאי, זהו האירוע האזרחי-דתי השנתי הגדול בישראל. במשך ארבעה ימים רצופים מגיעים למירון כחצי מיליון איש, ונערך טקס החלאקה, התספורת הראשונה בגיל 3, המסמלת את כניסתו של הילד לעולם התורה.
בכתבה אני רואה שמספר חדרים שכרו מטוס והם חגים מעל הקבר ומתפללים באדיקות. כה חשוב להם היום הזה.
מה אנחנו לא מבינים?
אולי היה צריך לקבוע תנאים מיוחדים לעלייה למירון, אולי לאפשר את החאלקה לילדים במקומות מסוימים?
מה אנחנו לא מבינים?
סרט סגול
יום רביעי - 13.5.2020
ממשיכה הירידה במניין החולים, ובכניסה לבניין בעבודה, השומר שוב בודק לי חום ומעניק לי סרט סגול, אותו אני אמורה לענוד על היד, כמו נכנסתי למסיבה או הופעה.
אני לא עונדת את הסרט אלא לוקחת אותו איתי למשרד, כבר יש לי אוסף של סרטים, אוסף של צבעים, ואני מניחה את הסרט הסגול ליד הסרט האדום, האפור והורוד, כולם מונחים יחד במקום של כבוד על השולחן שלי.
השבעה
יום חמישי - 14.3.2020
השבעת הממשלה מתקיימת היום.
ואני שמחה שסוף סוף אחרי שנה, ושלוש מערכות בחירות, יש ממשלה.
אנחנו יושבים לצפות בטלוויזיה, לאחר השבעת הממשלה תהיה גם תכנית מיוחדת של "ארץ נהדרת" שבה תהיה סאטירה על ההשבעה. אנחנו מרוצים, צפוי לנו ערב נחמד ביותר.
בימים האחרונים נשמעת ביקורת על "הממשלה המנופחת ביותר בכל הזמנים", ואני לא כל כך מתעמקת בזה, סוף סוף תהיה ממשלה, סוף סוף אפשר להתקדם.
אנחנו יושבים בסלון מול הטלוויזיה, אבל ברגע האחרון מודיעים שנתניהו החליט לדחות את ההשבעה ליום ראשון, עקב קשיים באיוש התיקים בליכוד.
אין השבעה, וגם אין לנו ארץ נהדרת.
בננית
יום ראשון - 17.5.2020
סוף סוף היום, שנה אחרי הבחירות הראשונות, השבעת הממשלה.
אני צופה בטלוויזיה בהשבעה, ורואה את חלוקת התיקים לשרים.
מה זה הדבר הזה שאני מרגישה? ייאוש כבד, אכזבה, ואולי מרגישה מטומטמת, בדיוק כמו שצעק עליי רוכב האופנוע לפני כמה ימים.
הממשלה הגדולה והמנופחת ביותר בישראל. המילים מתחילות לקבל משמעות.
ואני, שבכל התקופה האחרונה שמחתי שסוף סוף יש ממשלה, ואפילו כתבתי על זה בפרק "כלים שלובים",
פתאום אני מרגישה, מה שרבים מחבריי מרגישים בתקופה האחרונה, מרומה.
חבר שלי אומר שאנשים נמצאים בדיכאון עמוק, וחברה שלי אומרת ש"מרמים אותנו" בחסות הקורונה.
אני קוראת את הכותרות:
"השר להשכלה גבוהה ומשאבי מים" – מה קשור השכלה גבוהה ומים?
"השר המקשר בין הכנסת והממשלה" – בשביל זה צריך שר? אני שואלת את עצמי.
"השרה לקידום קהילתי" – או בעצם "השרה למתנסים" כפי שחברה שלי אומרת.
אני רושמת את השמות ההזויים של משרדי הממשלה החדשים שקמו, ובא לי להקיא את זה מתוכי.
אני עצובה, מתוסכלת, רוצה להמשיך להישאר בבועת הקורונה שלי. להיות סגורה בבית בין 4 קירות עם בעלי והילדים, מידי פעם לשים אטמי אוזניים ובכלל להיות רק עם עצמי.
לא רוצה לשמוע על הממשלה החדשה והמנופחת, לא רוצה לשמוע על השרה לענייני לקק, לא רוצה לשמוע על עוד גבר שרצח את בת הזוג שלו.
רוצה לסגור את הדלת, לא רוצה לדעת.
ובכלל אף אחד לא מסביר לנו מה השתנה? סגורים בבית חודש וחצי, חרדים מפוחדים, מנקים את הידיים כל הזמן באלכוהול ג'ל, ופתאום אפשר לחזור לשגרה, אפשר לנסוע בתחבורה ציבורית, הילדים יכולים לחזור לבית ספר לכיתות הצפופות שלהם של 35-40 תלמידים, וגם הפקידה מהבנק מתקשרת להגיד שהחשבון במינוס וחבל מאוד
שה"הפרופיל הבנקאי" שלי יוכתם.
שמישהו יסביר מה השתנה? ואיך זה שפתאום אפשר לחזור לשגרה?
"הוא הקים ממשלה" חברים אומרים, "כל העניין של להכניס אותנו לחרדה מהקורונה, זה ספין של ביבי" הם אומרים.
אני משתגעת, אני לא מצליחה להחזיק בהגיון.
לא מאמינה שמישהו יכול ל"נצל" אותנו באופן כזה. או אולי כן.
לא מאמינה בציניות כה מרשעת.
ביבי לא המציא את הקורונה. אני אומרת, אלפי מתים באטליה, בסין, בארה"ב. זה לא המצאה, זו אמת.
זו אמת? אולי זה היה בכלל חלום?
איך יכולים להיות צעדים כל כך קיצוניים של סגר, ו... וברגע אחד פוף זה נעלם.
כולנו נהיה "פוסט קורונים", אני אומרת לעצמי, כולנו נשאר עם טראומה אחרי התקופה הזו.
חברה אומרת שבזמן מלחמת המפרץ היה יותר גרוע, היא הייתה בת 8, והיא זוכרת שלא הלכה לבית הספר חודשיים, והיה יותר טראומתי מעכשיו.
מלחמת המפרץ עבורי לא הייתה טראומתית. זה היה בינואר 1991, הייתי בצבא, חיילת, מפקדת של טירונים, והיום הראשון של האזעקות זכור לי היטב. נשמעה אזעקה, ורצנו עשרות חיילים לחדר גדול, שמים בבהילות את מסכות אב"כ. טירון אחד ענק, שהייתי גדולה ממנו בסה"כ בחצי שנה אולי, לא הסתדר עם המסכה. הוריתי לו בביטחון, להתיישב על הברכיים וסגרתי לו את המסכה מאחור, מפקדת על האירוע בביטחון רב.
כחלק מערכת האב"כ של החיילים חולקה לנו גם "בננית". קפסולת זכוכית או פלסטיק קטנה, אותה אמורים לשבור כששמים את המסכה. אם אתה מריח ריח של בננה, זה אומר שהמסכה לא אטומה דייה. עשרות חיילים בחדר גדול אחד שברו בו זמנית את הקפסולה, ולרגע היה נדמה, שכנראה לא נמות הפעם מהחומר הכימי של העיראקים, אבל נמות לבטח מהריח של הבננית.
אחרי הקורונה כולנו נהיה פוסט טראומתיים, אני אומרת לחברה. אבל בעצם מבינה שכך או כך רובנו פה במדינה פוסט טראומתיים, עם מנגנוני הדחקה מופלאים שבלעדיהם לא היינו יכולים לחיות. "מלחמת המפרץ", "צוק איתן", "שלום הגליל", "מלחמת המפרץ השנייה", באמת הייתה מלחמה כזו אני מנסה להיזכר? "עופרת יצוקה", פגועי דקירה, מכוניות תופת, מחבלים מתאבדים, תאונות דרכים, אונס, רצח, גננות שמתעללות בתינוקות...
"אני לא מוכנה לתת לחרדה לנהל אותי" חברה שלי אמרה לי.
כדי שנצליח להילחם בקורונה אנחנו צריכים מידה גבוהה של חרדה. אני חושבת לעצמי. מידה גבוהה של חרדה ואז נסכים לעשות הכול.
לסגור את עצמנו, להשאיר את הורינו בודדים בליל הסדר, לא להיפרד מעל בני משפחותינו ברגעיהם האחרונים, לא ללכת לניחום אבלים של חברים קרובים, לא לבקר חברה טובה שמאושפזת בבית חולים, לאפשר לילדים להיות שעות על גבי שעות במחשבים, לאבד את הפרנסה, לחזור לגור אצל ההורים, לא לצאת מהבית, לא לראות אור שמש, לאפשר לשב"כ לעקוב אחרינו ואפילו לשמוח מזה.
מידה גבוהה של חרדה ואז נסכים לעשות הכול.
מה קרה שדווקא ההשבעה של הממשלה, גרמה לי לאבד את האמון, והסירה את כל המחסומים?
"אחת לאיזה זמן מוגבל,
אני נשמט אביון ודל,
ממרוץ הכרכרה המשתקשקת.
נפלט משצף מעגל,
כמו שוקע תחת גל,
כשההמולה הסחרחרה אט מתרחקת."
אני שומעת את השיר "נשל הנחש" של מאיר אריאל, וכל שאני רוצה הוא, לקפוץ ממרוץ הכרכרה המשתקשקת, ולתת להמולה הסחרחרה אט להתרחק.
WAZE
יום שלישי 8:00 - 19.5.2020
הילדים שלי סוף סוף חוזרים לבית הספר.
אחרי חודשיים ושבוע, סוף סוף גם כיתות ד' ומעלה חוזרים.
יש שרב כבד והם אמורים להיות עם מסכות כל היום, אני ממש מרחמת עליהם אבל שולחת אותם, כי באמת הגיע הזמן לקצת שגרה ושפיות.
הילדים הולכים לבית הספר ואני אני נוסעת לעבודה. מפעילה את הוויז אבל לא נשמעת להנחיות שלו ונכנסת לפקק מטורף.
אני רואה בחור רוכב על סקייטבורד הוא נוסע בכביש בכייף, עם מסכה אבל בלי קסדה.
אני ממשיכה לנסוע ומגיעה לצומת אחרת, יש אור אדום ואני עוצרת. 5 או 6 רוכבי קורקינטים חולפים על פניי וחוצים את הצומת באור אדום.
אני מנסה לחשוב מה עובר לחבר'ה האלה בראש, ונזכרת בחברה שלי שאומרת שאנחנו כל כך דואגים שאנשים לא ימותו מהקורונה, ואבל יש מלא שמתים מדברים אחרים...
מאתמול יש שרב כבד. ואני בדיכאון מהפוליטיקה ומהממשלה המנופחת.
אני חושבת שאני רוצה לשמוע מה חושבים מצביעי הימין על המצב ומה חושבים מצביעי השמאל.
ומחליטה לשוחח עם 3 ימנים ו3 שמאלנים ולכתוב מה הם חושבים, אבל לא עושה את זה.
אני מגיעה סמוך לעבודה, אין חניה, במשך 40 דקות אני מסתובבת מסביב לעצמי עד שאני מוצאת חניה.
יש שרב כבד בחוץ, וזו הפעם הראשונה שאני בדרך לעבודה ולא שמה מסכה.
כאוס
יום שלישי 9:30 - 19.5.2020
ישיבת זום של כל הצוות המורחב בעבודה שלי, כ 40 אנשים.
ללא הכנה מראש, אנחנו מקבלים משימה מבלבלת ושונה ממה שציפינו. כולם מבצעים את המשימה, הרי כל המנהלות כאן בזום, ואף אחד לא יעז לעשות אחרת.
לשמחתי לאחר המשימה אנחנו משוחחים, והאווירה הפתוחה מאפשרת לאנשים לבטא את העצמם.
"חשבתי שזה יהיה מפגש זום רגיל" האמיצה הראשונה מעזה לומר, "והיה לי קשה שפתאום נתתם משימה אחרת".
"לא הבנתי את מטרת התרגיל" חברה אחרת מוסיפה.
"לא היה ברור למה אנחנו עושים את זה, הייתה הרגשה של כאוס". אומרת השלישית.
"זה מזכיר לי את תקופת הקורונה" אני מעזה לומר לקבוצה, "כאוס, משהו חדש ולא מוכר. ומה שעזר לנו, זה כשקיבלנו מידע והבנו למה אנחנו עושים את הדברים".
"דבר נוסף חשוב כשמתמודדים עם כאוס" אני מוסיפה,"הוא אמון במי שמנהל את זה".
אני חושבת שאני רואה שחלק מהמשתתפים מהנהנים בהסכמה, והמנחה אומרת לי שהיא שמחה על מה שאמרתי כי זה בדיוק מעביר אותה לחלק הבא של המפגש.
החברים משתפים בחוויות שלהם בתקופת הקורונה, והמארגנות בוחרות לסיים את המפגש עם השיר "הולכים אל הלא נודע". שיר מקסים, וחלק מהחברים, האמיצים והמשוחררים אפילו רוקדים, ואני חושבת לעצמי או רוצה לקוות שהלא נודע מאחורינו.
לבחור
יום חמישי - 21.5.2020
"אני רואה שאת לא מעלה יותר פוסטים בפייסבוק" אחד הקוראים האדוקים שלי אמר לי היום.
מאז שהתחלתי עם הבלוג הוא קורא לי "אושיית רשת" וזה ממש משעשע אותי. אני? אושיית רשת?
לא ממש, אבל אני מוכנה לקבל את הטייטל של "בלוגריסטית" וגם זה בגד חדש עבורי.
בכלל בגדים זה אחד הנושאים הכאובים השבוע, אבל על זה אכתוב בפעם אחרת.
"מאז החזרה לשגרה אני לא מספיקה כלום" אני אומרת לחברה אחרת, "מאז שחזרתי מהחל"ת, אני לא מספיקה לכתוב, לא מספיקה לפגוש את עצמי".
"הרבה אנשים שאני מדברת איתם מדברים על הרגשה דומה" היא אומרת, "מעברים ושינויים זה תמיד מורכב".
"כן" אני אומרת לה, "כתבתי על תאוריית המעברים אפילו כאן בבלוג..."
"אבל זה לא רק זה" היא אומרת, "פתאום חוזרים לחיים הרגילים, למשכנתא, לציפיות של אנשים ממך, לקום מוקדם בבוקר... ואילו בקורונה היו מעט דברים שיכולת או היית חייב לעשות".
"אני מוצפת" אני אומרת לה, ונזכרת שהייתי מוצפת גם כשהקורונה החלה, עד שהתחלתי לאהוב את השגרה החדשה שלי.
אני מוצפת מכל מה שקורה, רצח של אישה בת 22 ע"י בן זוגה, שמלה של ילדה בת 7, מכנסיים קצרים של תלמידות בית ספר, ממשלה החדשה ושר מים, וגם הקורונה עוד לא באמת מאחורינו עם ההדבקות שיש עכשיו בתל אביב ורחובות.
"אני רוצה לחזור לבועה" אני אומרת לחברה שלי בעצב.
"את לא יכולה לחזור לבועה, היא אומרת לי "אבל את יכולה לבחור מה מתאים לך ומה לא, אני לדוגמא הפסקתי לשמוע חדשות" היא מוסיפה.
"את יכולה לבחור" היא אומרת לי "זה בידיים שלך לבחור".
ואני מחליטה לבחור ומתמקדת בעבודה שלי ובסדנאות הכתיבה שאני מעבירה.
בסדנאות אני מלמדת את אומנות כתיבת הסיפור, ונדהמת לגלות שהסיפורים מגיעים מכיוונים לא צפויים. ועל כך תוכלו לקרוא בפוסט הבא.
רוצים לקבל הודעה כשהפרק עולה ולהיות מבין הראשונים שקוראים אותו? הרשמו כאן למייל